על הסרט: “שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר”

 

בסרט שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר משרטט ארי דוידוביץ’ דיוקן אישי ומקצועי של השחקן המנוח שייקה אופיר (1928-1987).

שייקה אופיר, היכל התרבות תל אביב, נובמבר 1979. תצלום: סער יעקב, אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית

כותרתו של הסרט מלמדת על יומרתו להיות חושפני, להוציא לאור מידע שלא היה גלוי עד כה לעין הציבורית. הסרט מתאר את ההיסטוריות האישית-משפחתית והמקצועית של שייקה אופיר בזרם לינארי וכרונולוגי. העריכה שומרת על המשכיות זמנית, והמעברים המרחביים נעשים בהתאמה למעברים של גיבור הסרט – מישראל לצרפת, מצרפת לארצות הברית, מארצות הברית לישראל.

שזירת האישי והציבורי מאפשרת לצופים להיות עדים לתהליך התגבשותה של השליטה המרשימה של אופיר בטכניקות אמנותיות מגוונות. שזירה זו מאפשרת לצופים, שמכירים את עבודותיו של שייקה אופיר לאורך השנים, לזהות בחייו האישיים של אופיר מקור לתכנים של פעילותו האמנותית.

דוידוביץ’ מרכיב בסרט קולאז’ עשוי מחומרים מגוונים – חזותיים וקוליים, פרי תחקיר שהוא מלאכת מחשבת: סרטים ביתיים, סרטי ארכיון של התקופה, סרטי ארכיון המתעדים חזרות והופעות, קטעי סרטים עלילתיים ותצלומים, ראיונות עם משפחה וחברים וכן הקלטות אודיו של הופעות ושירים.

מגוון המקורות מעלה שאלה בדבר גיבור הסרט. מחד, ברור שזהו שייקה אופיר, הדמות הראשית שעליה מדברים המרואיינות והמרואיינים ושקטעים מעבודותיה המגוונות לאורך השנים מוצגות לאורכו של הסרט. הוא הדמות הראשית ורוחו מרחפת מעל הסרט, ומאידך – את החשיפה שלו, המובטחת לנו בכותרת של הסרט, מתווכים זיכרונותיהם של בני משפחתו – בעיקר נשותיו ובנותיו, קולגות ומבקרי תרבות; ומתווכים גם תצלומים שלו, קטעי ארכיון מחזרות, מהופעות בידור, קטעים מסרטים בהם שיחק, ומעט ראיונות שלו.

הטלתרום, אמנים למען ילדים מוגבלים, היכל התרבות תל אביב. שייקה אופיר במופע פנטומימה עם להקת יורם בוקר. אפריל 1981. תצלום: סער יעקב, אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית

תחושת הזמן, או ליתר דיוק – חלוף הזמן, נוכחת מאד בסרט. כך, אחד המהלכים המעניינים בסרט הוא שילובן של הקלטות האודיו בהן נשמעת אוהלה, אשתו הראשונה של אופיר, מספרת את סיפורם המשותף – החל מההיכרות בצ’יזבטרון ועד הגירושים. במשך מספר שניות, בהן אנו שומעים את קולה של אוהלה בוקע מרמקולי הרדיו-טייפ, לפני שמוצגים בפנינו מקורות ויזואליים שונים להמחשת הסיפור, אנו צופים ברדיו-טייפ שבו מתנגנת קלטת השמע עליה הוקלטו הזיכרונות. התנועה המעגלית של הסרט המגנטי שבקלטת שהחלה עם הלחיצה על לחצן הפליי (play) שברדיו-טייפ היא תזכורת לחלוף הזמן, לזמן שעבר ואינו עוד, לטכנולוגיה שחלפה מהעולם והוחלפה באחרות.

תחושת חלוף הזמן מקבלת משנה תוקף במהלך הראיונות עם בני זמנו – חברים קולגות ובני משפחה (שייבדלו לחיים ארוכים) – שניצבים, לצורך המחשה ושחזור, אל מול דמותם הצעירה בתצלומים שלכדו רגע מן העבר, ובסרטים שעד אז היה נדמה שאין להם גיל.

נוסטלגיה עוטפת את הסרט: אל עבר שחלף ולא ישוב, אל כישרון אדיר שנפטר בטרם עת; כשמולה – זמן יצירת הסרט וההווה, זמן הצפייה בו.

לקראת סוף הסרט, בסטייה מורגשת מהמהלך הלינארי לאורך הסרט, שב דוידוביץ’ אל ילדותו של אופיר. נדמה שזה מאוחר מדי ומעט מדי. הייתי שמחה לדעת יותר על ישעיהו גולדשטיין, ילד למשפחה אשכנזית, שסיגל לעצמו מבטא מרוקאי, משום שכאשכנזי היה מיעוט בכיתתו ורצה להימנע מלקבל מכות מחבריו לספסל הלימודים. ועל שינוי השם לשי ק. אופיר (Shai K. Ofir).

שייקה אופיר בימי הצ’יזבטרון, 1948-1949, מקור: אוצר תמונות הפלמ”ח, וויקיפדיה

 

עם זאת, רצון זה שלי אינו גורע מהמלצתי לצפות בסרט. גם לא התחושה שלאורך הסרט קיים מתח בין היומרה של הבמאי לשדר אובייקטיביות וריחוק מהשפעה על הצגת האירועים (ולכן ההיצמדות לזרם הלינארי של הזמן), לבין שזירת האישי והמקצועי והמסר בדבר המקורות לתכנים של עבודותיו של שייקה אופיר.

ניכר בסרט התעודה של ארי דוידוביץ’ שנעשה ביד אוהבת, רגישה ומיומנת. קיבוצם של מגוון מקורות, שחלקם אכן היה סמוי עד כה מהעין הציבורית, לכדי יצירה אחת מאפשר היכרות טובה יותר עם שייקה אופיר כאדם וכאמן. זהו סרט שאוהבי קולנוע ישראלי בכלל, ואוהבי שייקה אופיר בפרט, ייהנו ממנו. מי שמכיר את עבודותיו של שייקה אופיר יגלה בו מידע חדש ומעניין, ומי שלא – יזכה להכיר כישרון ענק, אחד מגדולי האמנים הישראלים.

ובשולי הדברים: יומיים לפני שצפיתי בקולנוע בסרט התעודה של ארי דוידוביץ’, שודר באחד מערוצי הטלוויזיה הסרט השוטר אזולאי. בסרטו העלילתי של אפרים קישון משנת 1971 כיכב שייקה אופיר, התפקיד של אברהם אזולאי נתפר למידותיו והוא אף היה שותף בבנייתו. גיליתי (מחדש) את הכישרון הווירטואוזי של שייקה אופיר – כפנטומימאי, כשחקן, כבדרן, וכן את איכותם האסתטית של מספר רצפים (סיקוונסים), בסרט שנדמה שלא קיבל את מלוא הכבוד הקולנועי המגיע לו. צפייה זו, בפעם המי יודע כמה, בסרט השוטר אזולאי סיקרנה אותי והיתה זרז להגעתי לבית הקולנוע על מנת לצפות בסרט התעודה של דוידוביץ’.

//

שייקה – החיים הנסתרים של שייקה אופיר
בימוי, הפקה ותסריט: ארי דוידוביץ’, 2019
מפיקה שותפה ותחקיר: אנה סומרשף
עריכה: נעם עמית
צילום: פיליפ בלאיש
מוזיקה: רן בגנו
תחקיר ויזואלי: ערן ליטוין
חברת הפקה: היפרמדיה
הופק בסיוע: yes דוקו, קרן רבינוביץ’, קרן גשר, קרן אביחי, קרן מיימונידס
//

תמונה ראשית (באינדקס האתר): סמל פורטל הקולנוע הישראלי – Talmor Yair. מקור: ויקיפדיה/ויקימדיה.