עוברים ושבים: שאול

ובבוקר שמשי, עם שתי שקיות ניילון של סופר, על האוטובוס עלה שאול.
"קיראו לי סול," הוא מבקש כבר כמה שנים, לא משנה כמה בדיוק. שאול שילם והתיישב נגד כיוון הנסיעה. גבר שדוף, לבוש בגדים גדולים עליו במספר מידות. מי יודע, אולי לפני כמה שנים, כשעוד הסכים שיקראו לו שאול, הם היו במידה הנכונה. על המושב שלידו הניח שתי שקיות מלאות מכל הטוב שיכולים היו להציע לו פחי רמת אביב ג' ביום ראשון בבוקר.

"שלל נאה," חשב לעצמו תוך כדי חיטוט בשקית אחת. הוא שלף עוגה מלבנית ארוזה בנייר צלופן. "בחושה טבעונית" היה כתוב על המדבקה. צד אחד של העוגה היה עדיין קשור בסרט ורוד – זכר אחרון לחגיגת יום ההולדת של מיכל בת השנתיים אתמול. הצד הזה לא עניין את שאול. הוא סובב במאה ושמונים מעלות את העוגה אל צדה השני הפרום והנגוס. שם תחב את כף ידו פנימה, בצע חתיכה ושלף אותה מהאריזה המרשרשת. במחצית הדרך אל פיו נעצר. ידו הפנויה גיששה והוציאה מהשקית קופסת נוטלה. כשפתח את המכסה התאכזב – היא הייתה כמעט ריקה. מבלי לשחרר את העוגה, טבל שתי אצבעות בתוך ממרח האגוזים וגרף גוש נאה. הוא כרך את העוגה והממרח זה בזה וקרב הכל לפיו. וְרָוַח לשאול וטוב לו. עם הנגיסה הראשונה פניו אורו ושרירי גופו נרפו על מושב האוטובוס. הוא עצם עיניים, מתמכר לטעם ולאנרגיה שפעפעה מהמזון אל גופו. לרגע קט נדמה היה לו שחזר להיות שאול: שם, אז, לפני כמה שנים, לא משנה כמה בדיוק. הסח דעת מבורך בעולם נטול רחמים.

לפתע פתאום הקשיח גופו. הוא פקח עיניו בייאוש. סירנה מייללת של ניידת משטרה קרעה את אוזנו. אפו צרב מריח קיא שהשאיר אחריו נוסע מוקדם יותר בבוקר. המציאות התמזגה עם הזיכרונות מגיא צלמוות. חסר שקט, ידו נשלחה אוטומטית לכיס והוציאה סיגריה מגולגלת ומצית. הוא הצמיד את הסיגריה לאפו, הסניף את ריח הטבק, נאנח ותחב את הקצה לפיו. בידו השנייה קירב את המצית – עד שנזכר היכן הוא והחזיר את שתיהן לכיס. ממורמר, גרף באצבעותיו גוש אחרון של נוטלה וניסה להסדיר את הדופק. אחר נפנה לבחון את תוכן השקיות שלא משו מצידו. את הירקות ימסור לרובא – זו שמתעקשת לקרוא לו "נשמה". המכשפה כבר תדע איך להפוך אותם למרק עוף.

פסל: עודד פיינגרש, "דמות עירונית" (1993), רעננה