עוברים ושבים: סוהא

בּוּם!

לא כך דמיינה סוהא את הבוקר שלה.

למעשה, זו היתה פעם ראשונה ולא היה לה למה להשוות. הכל נהייה מטושטש וכהה.
"איפה המשקפיים שלי?" גיששה על רצפת האוטובוס.

סוהא עצמה עיניה ולרגע היא בילדותה בכפר רחוק. היא ראתה את אבא, לבוש גלבייה נקייה, צועד בגאווה למסגד לתפילה בציבור. ראתה את אמא עטופה צעיף ירוק, שוטפת אורז וחומוס בחשכת הבית. ואת סוהא וראנייה משחקות בשמש המסנוורת של החוץ.

אז עמדה על האדמה. היום הרגישה שהאדמה עומדת עליה.

"מה קרה?" שום דבר מזה לא היה מובן לה.
סוהא ניסתה לשחזר. החל מאותו רגע בו נפרדה לשלום מבעלה, פקדה את קבר אביה ועלתה על אוטובוס לתל אביב. היא זכרה שנדחקה לפנים האוטובוס ועמדה במעבר. היא צפתה דרך החלון ברחובות שלא הכירה, בפרחים ובעצים גבוהים, בבתים מוקפי חומות וגינות ירוקות. היא ניסתה לדמיין את חייה באחד הבתים שחמדה לה, ואז פתאום היטשטש הנוף והחשיך.

"נהג, תעצור! מישהי התעלפה פה."
יד נעלמה הגישה לה את משקפיה, "קחי!".
סוהא הבחינה בעצב כי אחת העדשות נסדקה.
"שבי!" קול גברי הרים אותה על רגליה.
"תפתחו חלון! מחניק פה," זעק קול נשי מאחור.
"נהג!"

"מים?" הושטתי בקבוק קטן לכיוונה.
סוהא לגמה מים וקור מבורך התפשט בגופה.
היא הסתכלה בחלון: גוון השמיים חזר להיות כחול. הכובד שהעיק על ראשה הוקל.
אחר הושיטה יד אל תיקה ושלפה שעון כיס שהיה שייך לאבי בעלה. "כמעט לא נשארו חיים בשעון הזה," חשבה כשפתחה אותו. שלושת ילדיה הביטו אליה, מחייכים מבעד לתצלום ישן. "הם בברלין עכשיו," היא התמלאה מחדש באושר ובתקווה.

שעתיים לאחר מכן, זיהתה הסוהרת את סוהא וחייכה לעברה: "דוקטור! דוקטור! ראנייה כבר לא מסרבת לפגוש אותך. היא אפילו שאלה עליך אתמול. בואי אחריי."
סוהא עצרה לרגע.
היא שאפה אוויר, יישרה בגדיה, זקפה קומתה, ונכנסה לפגוש את אחותה הקטנה.

//

//

צילום: עמית מנדלזון (ותודה ענקית על הזכות לעשות בה שימוש)