רק אני והגלשן שלי

– נניח שאת בים ובא לקראתך גל גדול. מה תעשי?
– אשלוף גלשן ואגלוש עליו עד החוף.
[אני מחייכת בניצחון. מדמיינת את הביץ' בויז ברקע. הפסיכולוגית מביטה עלי במבט שאומר הכל: התשובה הזו לא הייתה בספר ההדרכה]
– אוקיי [בקול פדגוגי מתמרן]. נניח שאין לך גלשן. אילו עוד אפשרויות פעולה עולות לך בראש?
– לרוץ כמה שיותר מהר לכיוון החוף כדי לא לטבוע?
[אני מסיימת את התשובה באינטונציה עולה. כבר לא בטוחה מה היא רוצה ממני]
– אוקיי. עוד רעיונות לאפשרויות פעולה? [שוב בקול פדגוגי שמתחיל לעלות לי על העצבים. כנראה שגם התשובה הזו לא הייתה בספר ההדרכה. מה, בשם האלוהים, היא קראה לפני כן? ומה, לעזאזל, אמורה להיות התשובה שאליה היא מכוונת?]
– ??? [באמת ניסיתי לחשוב! נגמרו הרעיונות. חילוץ על ידי מסוק סטייל ג'יימס בונד ירד מהפרק. אחרי התגובה לתשובת הגלשן, הבנתי שהיא מחפשת תשובה ללא אביזרי עזר]
– מה דעתך על להישאר במקום, לתת לגל לעבור, ולהמשיך ליהנות מהים? [המממ, על אפשרות כזו לא חשבתי. כנראה שהגל שהיא התכוונה אליו לא היה הרסני מדי. לא גל "גבר גבר". כזה קטן – גלצ'יקון]
– אפשרי [אני מהנהנת מהורהרת אחרי שדמיינתי את הסיטואציה בעיני רוחי], בהנחה שהגל קטן יחסית
– עכשיו תחליפי את הגל בכאבים שלך

***

כבר בדרך למועדון הכושר התחלתי להרגיש את ההתגברות של זה. קלאק-קלאק-קלאק-קלאק טופפו הכפכפים על האספלט החם של המדרכה. הרגשתי כל קלאק וקלאק כאילו מישהו מכה בי בחוזקה. הייתי צריכה להקשיב לצ'כוב – "אקדח שמופיע במערכה ראשונה, בלה-בלה-בלה" – אבל זו חוכמה של בדיעבד. ובמקרה שלי, כנראה נדרשים כמה וכמה אקדחים במערכות ראשונות כדי שמשהו באמת יירשם וייקלט.

בהתחלה זה היה כאב קל בעצבים הפגועים בעמוד השדרה בתוספת תחושת רדימות בשתי כפות הרגליים ונימול בשוקיים וביד שמאל. ככה בקטנה. קיוויתי שאוכל לנהל את הכאב. להכיל אותו. כמו שאני עושה כמעט כל יום, כל היום. להעמיד פנים שהכל בסדר ולחייך. בסך הכל אני בדרך לשיעור פלדנקרייז. הכל על מזרון. במיזוג. לא ספורט אתגרי ולא משהו שאמור להיות סוף העולם.

עשר דקות לתוך השיעור קיללתי את הרגע שבו החלטתי ליישם את הרעיון ללכת ולהתנסות בשיעור. נכון, לא כל המורות שוות זו לזו, לא כל השיעורים כך וכך. כבר הרצתי בראש את כל הטיעונים בעד ונגד. שורה תחתונה: זה לא פלדנקרייז, זו אני.

זה התעצם עשרים דקות לתוך השיעור. התגברו תחושות ההירדמות הנימול ברגל וביד שמאל והקשו על ביצוע התרגילים. הכאב בעמוד השדרה כבר היה קשה מלהכיל. הכאב שבעמוד השדרה תקף כמו מעין וו, או גל. לפעמים בקבוצה אחד אחרי השני, לפעמים הכאב נותר קבוע, ולפעמים עם הפסקות. תחושות רעד ברגל וביד שמאל הצטרפו אף הן. הפסקתי הכל ונשארתי שכובה, פרוסת איברים על המזרון ונשמתי נשימות עמוקות. נשימה, נשיפה. נשימה, נשיפה. תוך כדי, ערכתי ספירת מלאי, מיפוי לאיברי הגוף, לכאבים ולתחושות. אני כבר ממש טובה בזה. המדריכה עברה לידי: "רגל שמאל שלך רועדת. הכל בסדר? תעצרי ותנוחי."

פתאום הרגשתי כמו חיה לכודה בכלוב. עצמתי עיניים ושקלתי לרגע את האפשרות לקום ולברוח. לא הייתי בטוחה שאצליח לגייס כוחות לקום. העדפתי להיות קרובה לאדמה, לרצפה, נכנעת לכוח המשיכה. עצמתי עיניים ושקלתי לרגע את האפשרות לקום ולברוח. אבל לאן? וממה? אי אפשר לברוח מהכאבים האלה. הם שלי to keep.
For ever and ever till death do us part

כבר למדתי שאין לזה חוקים או הגיון משלו. הפסקתי לחפש. אבל עוד לא התרגלתי. לזה בדיוק התכוונתי כשהזכרתי קודם לכן את צ'כוב. עכשיו שאני חושבת על זה בשנית, אולי צ'כוב פחות מתאים. אולי זה יותר בכיוון של קומיקס. אני לא גיבורת-על, לא אהיה גיבורת-על, ואפילו לא אהיה נושאת הכלים של גיבורת-על. גם לא אהיה גיבורה נורמלית. אם כואב, אז אולי זה פשוט כואב. תשלימי עם זה: לא תנצחי את הכאב ותכל'ס – זו גם לא תחרות שלי נגד עצמי, או שלי מול העולם להוכיח ש"הכל כרגיל". אין מנצחים פה. הכל לא כרגיל. וכנראה שלא יהיה גם בעתיד. ושיזדיינו כל אנשי ה"אל תרימי ידיים", וגם אלה ש"אני מאכזבת אותם". שיזדיינו אלה שדוחפים אותי "לחזור לשגרה", ולא לוותר, ולעשות – אפילו בכוח – "מה שהיה קודם, כמו שהיה קודם". כולכם לא יכולים להרגיש מה שאני מרגישה ולהבין מה אני מרגישה. וטוב שכך. ממש לא הייתי רוצה שתסבלו. לא כולם צריכים להרגיש רע כדי שאני ארגיש טוב. גם לא מיעוט וגם לא רוב. אני עושה מה שאני רוצה ומה שטוב לי. ומוותרת על מה שלא. אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי בזמן האחרון הייתה אתמול: לא ללכת להופעה משותפת של משינה ותיסלם בפארק רעננה. נכון, קניתי כרטיס. יקר. נכון, אני אוהבת את שתי הלהקות, הלכתי להופעות קודמות שלהן. ונכון, חיכיתי כבר להתפרק קצת וליהנות. וזה גם קל"ב. אבל: עוד יותר נכון שבנקודת הזמן שהייתי אמורה לצאת להופעה היה חום אימים, סבלתי מאד מכאבים, ובנוסף היה לי כאב ראש תחילת מיגרנה. באופן פרדוקסלי, לדבר הכי פחות משמעותי – לכאב ראש – היה פתרון: שני אקמול פוקוס לבליעה עם כוס מים והמתנה של כעשרים דקות עד להתחלת ההשפעה. כמו חדשה. את היתר לא הצלחתי לפתור. שלושת רבעי השעה התלבטתי ביני לביני האם ללכת למרות הכל, או לוותר. החלטתי לוותר. לא התחרטתי לשנייה.

נחזור לכאן ולעכשיו. אני באולם חשוך, באמצע שיעור פלדנקרייז, שוכבת על מזרון עם כל ה-זה. מרחוק שמעתי את המדריכה מבקשת מהמתרגלות לחשוב על הגוף, מה מרגישים במפרק הירך עליו עבדו, האם התחושה שונה מזו שלפני התרגילים. אני כבר לא זקוקה לתזכורות כדי לחשוב על הגוף שלי. בששת החודשים האחרונים זה כבר מוטמע. בילט-אין. התחלתי להרגיש גם תחושת רדימות ברבע הפנים השמאלי. "שיט. משהו חדש". דמעה זלגה מהעיניים. פאניקה החלה לכרסם בי. גייסתי את כל כוחות הנפש שלי להישאר שפויה. על מזרון באולם חשוך וזר. לא להראות לעולם שמשהו לא טוב קורה בתוכי. לנסות לשמור על פאסון. חיכיתי בסבלנות ובחוסר סבלנות, בו זמנית, לגלות אם תחושת הרדימות תעבור, אם לאו. "תעברי, תעברי" הפצרתי בתחושה שהשתלטה על חלק מהצד השמאלי של פניי, מנסה להתמקד בנשימות עמוקות, בהכלה של כל הכאבים שהתגברו והחלו לגרד את סף הסיבולת שלי. איבדתי את תחושת הזמן. בדיוק מה שחסר לי עכשיו – התחלה של התקף חדש. "תעברי, תעברי". שוכבת, או מוטלת על המזרון, מתרכזת בנשימה ובקיטלוג איברים כאבים ותחושות.

אני חוזרת במחשבותיי אל אותה נקודת שפל – כך חוויתי אותה בזמן אמת – זו שנדמה היה שנמשכת נצח, אבל אין לי מושג כמה זמן נמשכה במציאות. אותה נקודת זמן בה אני מוטלת על המזרון, ספק שוכבת ספק פשוט לא קמה, ומרגישה מושפלת. מושפלת כי לא מסוגלת לבצע את התרגילים הפשוטים האלה. שוכבת. כואבת. חשופה. מזל שהחדר הוחשך. באור הניאון זה בטח היה עוד יותר גרוע. או שלא. ייתכן ההרגשה שלי לא תלוית-תאורה. למה? למה אני מרגישה ככה? כי אני לא חזקה כמו שחשבתי? כי אני לא מצליחה לבצע את התרגילים? כי הגוף שלי בוגד בי? כי היום אני לא מצליחה כלום, אבל בשבוע שעבר כן? כי הצלחתי לעשות דברים יותר מורכבים לפני חודש? זו היתה השפלה אישית פנימית, כזו שנבעה מהפער בין הדימוי העצמי שלי כפעילה ספורטיבית, גמישה, תחרותית, צעירה, מתפקדת, – לבין "החיים עצמם". כל כך הייתי בטוחה שזה מסוג השיעורים שאסתדר בהם; כבר הייתי ("לפני") בשיעורי פלדנקרייז. עשיתי כבר דברים יותר מורכבים ("אחרי"); הגיל הממוצע של המתרגלות היה 70; ודווקא אני קרסתי. יום עאסל יום באסל. כל יום והגוף שלו. כבר למדתי שאין לכאבים האלה חוקים או הגיון משל עצמם. הפסקתי לחפש.

לא אשכח בקרוב את תחושת הפאניקה הגואה, יחד עם תחושת חוסר הנוחות, חוסר האונים, והכאבים, הכאבים. לרגע הרגשתי כאילו יש לתחושות האלה חיים משל עצמן, וצורה ונפח ומרקם. כולן ביחד החלו להתפשט בגוף, כמו רעל שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה, מאיים למוטט את המערכת ולגרום לי לקרוס אל תוך עצמי. אבל הזמן, כהרגלו, הוכיח שאינו נתון למניפולציות. השיעור תם. המדריכה הדליקה את אורות הניאון, קמתי בזהירות, החזרתי את המזרון לערימה ויצאתי החוצה.

חזרתי הביתה באיטיות. קלאק-קלאק-קלאק-קלאק.

***

עדכון: לשמחתי, הרדימות עברה אחרי חצי שעה. השלווה הנפשית חזרה. יתר הכאבים והתחושות עדיין איתי.

***

לקריאה נוספת:
חשמל זורם בכפות רגליי
הניו נורמל