על קונצרט 'שירת ההלל של מנדלסון' במשכן לאמנויות הבמה

יום ראשון אחר הצהרים לקראת ערב. שעת הדמדומים. נדמה כאילו המעבר לשעון חורף גזל מאיתנו יותר משעת אור אחת. מותשת אחרי העבודה, אבל לא רוצה לאכזב את פליקס. לא רוצה לאכזב את עצמי. חיכיתי לקונצרט הזה של התזמורת הסימפונית ירושלים. שתי היצירות שעמדתי לשמוע הן הדובדבן השבועי שבקצפת. "רוצה לשמוע את מנדלסון" היתה המנטרה שליוותה אותי בזמן שבכוחות אחרונים נסעתי למשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, תפסתי את מקומי, והתיישבתי בכבדות על המושב באולם.

אולי לא הייתי צריכה להעמיס על עצמי יותר מדי.
אולי מתחתי את הגבולות.
אבל אני פה. צופה בנגנים ובזמרים תופסים את מקומם ועורכים הכנות אחרונות של לפני קונצרט.
בשבועות האחרונים אני לומדת את עצמי. לומדת על עצמי.
דמיינו סליל גמיש שניתן למתוח תוך הפעלת כוח משתנה. אחרי שמרפים ממנו, ישוב אותו סליל לצורתו המסולסלת המקורית. אך, זהירות! הפעלת הכוח הזו צריכה להיעשות במידה: יותר מדי כוח עשוי להוביל לכך שהסליל ייאבד מגמישותו ויישאר אומלל בצורה חדשה – מדולדלת וחסרת אנרגיה. אני תוהה אם לא הגזמתי היום. אם אכן אצליח לחזור מחר בבוקר לצורת הסליל המקורית שלי.

אחרונה חביבה עלתה על הפודיום המנצחת נעמה נצרתי-גורדון, שולפת אותי ממחשבותיי הנוגות ומחזירה אותי לכאן ועכשיו.
"מה, יש לנו אשה מנצחת הערב?" אני שומעת קול גבר מאחוריי. גוון קולו העיד על הפתעה ואכזבה כאחד. האדם שחייך אלי חיוך זחוח הזכיר לי במשהו את השחקן מרק מרגוליס בתפקידו כפיצג'ראלד, מבקר האמנות המתנשא והשחצן בסרט "דינר רש".

אז כן, בהחלט. אשה, מנצחת ישראלית, מוכשרת.
נצרתי-גורדון היא המנצחת והמנהלת המוזיקלית של מקהלת קפלאטה ושל המקהלה הכללית אורטוריו ירושלים.
יש מין ההגיון שמנצחת מקהלה תוביל את תהילים מ"ב, אם כי הייתי שמחה לראות יותר מנצחות של תזמורות על הפודיום. שיותר ויותר נשים תראינה בניצוח על תזמורת קריירה עם עתיד ואופק מקצועי.
ושלא יהיו הערות כמו זו של פיצ'גראלד.
לאורך כל משך היצירה נע מבטי מהתזמורת, אל המקהלות ואליה. האופן שבו נעה בנה את החוויה הכללית שלי לא פחות מביצוע התזמורת והמקהלות ליצירה שמנדלסון החשיב כדבר הטוב ביותר שכתב מסוגו. זמרת הסופרן דניאלה סקורקה היתה היהלום שבכתר, אולם מצאתי את עצמי מקשיבה לאחת, וצופה מהופנטת בנצרתי-גורדון. התנועה שלה בחלל נדמתה בעיניי לריקוד. נצרתי-גורדון רקדה את המוסיקה של מנדלסון, תוך שהיא מזמרת את פסוקי תהילים מ"ב, שקועה כולה במוסיקה ובשירת המקהלות. ידיה נעו בחינניות לצלילי התזמורת והמקהלות, כפות רגליה טופפו על במת הניצוח. והכל התנקז לכדי מחול אישי שנועד לסמן, בסימנים מוסכמים מראש, לנגנים ולזמרים כיצד לבצע את היצירה. לשרת אותם ולהנהיג אותם בו זמנית.

עקבתי אחרי המלים, אחרי פסוקי התהילים ששרה המקהלה בגרמנית. השוויתי אותם לתרגום לאנגלית ולעברית שהיה לצדם בתוכניה. מעת לעת איבדתי את הפוקוס בעיניים. כל הגוף שלי היה מותש. כל כמה דקות, כמעין לולאת while בשפת ה-C, בדקתי אם הכל אצלי מתפקד: אם אני עדיין קוראת, אם אני עדיין יכולה לחייך, אם קר לי או חם לי, או שניהם ביחד. מוודאת שהכל מחובר, שהחיווטים עובדים.

בהפסקה התיישבה לידי אשה מבוגרת, מטופחת ולבושה באופן חגיגי. מודעת בפתאומיות ללבוש שלי התביישתי קצת בג'ינס, אך שמחתי על הצעיף שחימם אותי, הגן עלי מהסביבה בזמן שאני מותשת וכואבת ואף הוסיף ארשת חגיגיות.
"האם זו פרטיטורה שאת אוחזת בידך?" היא שאלה תוך שהיא מצביעה על קומץ הניירות שאחזתי.
לרגע חשבתי שערן זרחוביץ' יושב לצדי ואנחנו בתוך סט צילום של פרסומת עבור לאומי דיגיטל. האכזבה פשטה על פניה של הגברת כשעניתי ש"אלו הפסוקים מתהילים ששרה המקהלה." היא סיפרה לי שהיא, להבדיל ממני, דווקא כן מחזיקה פרטיטורות בקונצרטים. והוסיפה שהיא מורה לפסנתר מהטובות בחיפה ושבאה במיוחד לתל אביב לשמוע את התזמורת הסימפונית הירושלמית.
גב' זרחוביץ' ביקשה לקרוא את הטקסט.
לא רציתי להיפרד מקובץ הניירות ומהתוכניה. הם נדמו בעיני ליותר מתוכניה. ההתעמקות במלים במקביל לצפייה במתרחש על הבמה החזיקה אותי שלמה בלי להתפרק במהלך ביצוע היצירה. ייחסתי לה סגולות-על. תליתי בה תקוות. פחדתי לאבד אותה. ואותן.
המתנתי בסבלנות מהולה במתח עד שסיימה לקרוא והחזירה לי בתודה את הניירת. רק אז נשמתי לרווחה.

"כל הנשמה, כל הנשמה, תהלל יה, הללו-יה".
היצירה שיר תהילה נפתחת במשפט המוכר כל כך. מנדלסון הלחין את הסימפוניה לציון חגיגות 400 שנה להמצאת הדפוס על-ידי גוטנברג. לפיכך, בחר טקסטים מהתנ"ך שהיה הספר הראשון שהודפס, ועליהם ביסס את הסימפוניה בת 12 הפרקים.
התזמורת פתחה בשלושת הפרקים הראשונים ביצירה.
מהפרק הרביעי ואילך הצטרפו אליה המקהלה והסולנים.
גם על שיר תהילה ניצחה אישה – מוניקה מאירה ואסקז, המנצחת של מקהלת ותזמורת לאודמוס טה.
התפלאתי שעם עלייתה לפודיום לא נשמעה כל הערה מכיוונו של פיצ'גראלד. אולי התרגל. אולי נרדם.
בשונה מקודמתה, ואסקז ניצחה עם מקל, בתנועות תזזיתיות ופחות זורמות. חווית תנועת הריקוד כבר לא חזרה על עצמה.
המשכתי לעקוב אחרי התזמורת, המקהלה והסולנים באמצעות הטקסט בגרמנית, באנגלית ובעברית. נאחזתי בשורות, במלים, בטקסט המושר, בעלילה. ניסיתי לברוח מהכאן ועכשיו. רק לרגע. לפרקים הכל היה ארוך ומייגע. במיוחד זמרתן של המקהלות – לאודמוס טה משטוטגרט ואורטוריו ירושלים. ואז הגיע הדואט לשתי זמרות הסופרן והרצ'טטיב לטנור והנשמה צהלה. משהו נפתח והכאב נשכח לרגע, המועקה נזנחה לצד. חווית המוזיקה השמיימית שמבחוץ חדרה פנימה וניצחה את הרעש הכאוטי הפנימי. בדיוק כפי שמנדלסון התכוון, חוויתי גם אני מעבר מחושך לאור. ולסליל שלום.

//

התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור
שירת ההלל של מנדלסון, הסדרה הליטורגית – קונצרט מס' 1, יום ראשון, 30.10.2016, המשכן לאמנויות הבמה, ת"א-יפו

פליקס מנדלסון (1809-1847)

תהילים מ"ב, אופוס 42
נעמה נצרתי-גורדון, מנצחת
דניאלה סקורקה, סופרן
מקהלת לאודמוס טה, שטוטגרט
מקהלת אורטוריו ירושלים

סימפוניה מס' 2 בסי במול מז'ור, אופוס 52, שיר תהילה
מוניקה מאירה ואסקז, מנצחת
אלה וסילבציקי, סופרן
לירי דול, סופרן
אלכסנדר יודנקוב, טנור
מקהלת לאודמוס טה, שטוטגרט
מקהלת אורטוריו ירושלים

//

אפילוג: למה כתיבה על מוזיקה קלאסית כה קשה? לי? חשבתי והתחבטתי רבות לפני כתיבת הפוסט. זה לא שלא צפיתי והאזנתי למוזיקה קלאסית. אני עדיין מאזינה. אבל איך כותבים על מוזיקה? איך אצליח להעביר את החוויה שבצפייה ובהאזנה לקונצרט? אולי פשוט תשמעו את המוזיקה במקום שאתאר חוויות? לא, זה יהיה קל מדי. עבורי.

//

קרדיט לצילום (עמוד ראשי): ששון תירם