אם ג’וני דפ היה בקבוק ויסקי, הוא היה לאגוולין

ויסקי סקוטי - לאגוולין

בשלישי לפברואר 1941 עזבה האניה פוליטישן (SS Politician) את נמל ליברפול בדרך לקינגסטון שבג’מאיקה עם מטען יקר – 250,000 בקבוקי ויסקי באלנטיין. “פולי” כפי שקראו לה אנשי הצוות, נקלעה לסערה, וטבעה ליד האי אריסקה (Eriskay), אחד האיים ההברידיים החיצוניים שלאורך חופה המערבי של סקוטלנד.

הימים היו ימי מלחמת העולם השניה ואספקת הוויסקי (“מי החיים” כפי שקראו לו המקומיים) באי הקטן נגמרה. ועל כך נכתב בשיר:

A cleffer man, old Hector
:And wise the words he said
,Without the barley’s nectar
A man is better dead
.

כששמעו התושבים המקומיים מניצולי האניה פולי על תכולתה היקרה, הם התארגנו, פשטו על שברי האניה הטרופה ובזזו את כמות נכבדה מהבקבוקים שהיו בה. המקומיים לא ראו בכך משום גניבה, אולם דעתן של הרשויות היתה שונה. תשעה עשר תושבים מקומיים הורשעו בגניבה ונשלחו לכלא למשך חודש.

הסיפור הצית את דמיונו של הסופר סר קומפטון מקנזי, שפרסם בשנת 1947 רומן בשם “ויסקי גאלור” (Whiskey Galore) – “הרבה ויסקי” בגאלית. בשנת 1949 הפיקו אולפני אילינג סרט המבוסס על הרומן.

אומרים שוויסקי, או ‘נקטר השעורה’ כמילות השיר, הוא טעם נרכש. יכול להיות.

לפני 15 שנים בערך, יצאתי לבליינד דייט לארוחת ערב ביועזר בר יין. אכלנו היטב ושתינו יין, הגבר מצא חן בעיני, אולם לכל אורך הארוחה הוא סיפר לי על אוסף הוויסקי הגדול של אבא שלו, על סינגל מאלט, ועל הבלנד, ועל כל מיני גלנים. רוב השיחה נסבה על אוסף הוויסקי של אבא שלו, על כך שהוא אוהב להגיע לבית הוריו כל יום שישי לשתות וויסקי עם אבא שלו ועל אבא שלו.

השתעממתי.

זה היה הנושא היחיד שעליו הסכים לדבר, למרות שניסיתי להסב את השיחה לכמה כיוונים אחרים.

אם תהיתם, הוא לא קיבל סיכוי נוסף אצלי.

וגם לא וויסקי.

את טראומת הוויסקי הזו סחבתי איתי הרבה שנים. שתיתי משקאות חריפים רבים: קוניאק, ארמניאק, ראקי, גראפה, ועוד רבים וטובים, אבל התרחקתי מוויסקי.

ערב אחד, אחרי ארוחה יקרה ובלתי מוצלחת בעליל במסעדה אחת, וקצת לפני בליינד דייט בבר שכונתי, עברתי אצל חברים. אחרי ששמעו את הקיטורים (המוצדקים) ואחרי שהתנהגו בפולנית מצויה (“חבל שלא שאלת אותנו, היינו מזהירים אותך מראש”) שלפו מהמדף באלווני דאבלווד 12 (Balvenie Doublewood 12) ומזגו.

לא הייתי במצב להתווכח, אז שתיתי.

להפתעתי, אהבתי את הטעם החריף שהתפשט לי בחיך ובגרון.

המשיכו ומזגו. אחרי 4 שוטים של הבאלווני, הרגשתי שאני מספיק מחוזקת כדי להמשיך לדייט. ואולי אפילו עוד יותר ממחוזקת.

פתאום התעורר בי רצון להמשיך ולחקור את מחלקת הוויסקי.

באותו ערב ריסנתי את עצמי ושתיתי רק בירה, אולם בהזדמנות הראשונה הגעתי לנורמה ג’ין בשביל הוויסקי.

ההיכרות הראשונית שלי עם המעושנים של איילה (Islay) (שכמו אריסקה מה”ויסקי גאלור” גם הוא אי הברידי, אולם מההברידים הפנימיים שלאורך חופה המערבי של סקוטלנד), היתה מקרית, עקב גחמה לא ברורה. הסתכלתי בתפריט ובחרתי לאגוולין 16(Lagavulin 16). הברמנית תיחקרה אותי קצת וניסתה לשכנע אותי, שאם שתיתי עד כה רק את הבלוויני, אולי כדאי שאבחר וויסקי אחר. לא שהיתי לאזהרותיה.

מזל.

שמחתי אז ואני שמחה היום על כך. זו היתה אהבה ממבט ראשון, או יותר נכון מהסנפה ראשונה.

בנורמה ג'ין. בליינד דייט. צילום: יולה זובריצקי
בנורמה ג’ין. בליינד דייט. צילום: יולה זובריצקי

כבר תיעדתי בזמן אמת את הבליינד דייט המעושן הזה בעבר, ואני נהנית לקרוא את הפסקה הזו בכל פעם מחדש.

“ובאמת, מה יש לומר על הלאגוולין? כל פעם הטעם שלו כובש אותי מחדש. אני מבטיחה לעצמי לנסות את חבריו לאי, ונמשכת אליו בחזרה. טעמו של הריח המעושן הסמיך, שנדמה שיש לו נפח, מתפשט בפה בכל לגימה ולגימה, ועושה את דרכו להתנחלות בגרון, ואפילו באף (כן, נזכרתי שיש חיבור איפה שהוא בין השניים). אפטר טייסט שמהמם לרגע, תופס אותך לא מוכנה ואז משחרר. והאף מריח את הבל הפה המעושן בזמן השיחה הקולחת והעונג נמשך. והנשיקה שאחרי, מעושנת ורטובה מאריכה את ההנאה מהמשקה.

יבורך האי איילה, אדמת הכבול שבו ומזקקות הוויסקי שפועלות בו.”

לאגוולין. ויסקי סקוטי

הלאגוולין גרם גם להתגלות משפחתית כשאחי גילה לי שגם הוא אוהב את המשקה הזה, ואם היו לי ספקות, הרי שעכשיו אני יודעת בוודאות שאותו דם זורם בעורקינו, או אותו וויסקי, תלוי איך מסתכלים על זה.

מאז הטעימה הראשונה טעמתי עוד הרבה מעושנים, עוד הרבה איילות וגם ויסקי-ם אחרים. כמות אדירה בכלום זמן. וזו הזדמנות להודות לכל חבריי המדהימים שראו בעניין מעין שליחות לאומית, אירחו אותי לטעימות והרחיבו אופקיי.

ועדיין, בכל פעם אני שבה מוקסמת ללאגוולין. כולל לילה בלתי נשכח בחיפה שבו עשיתי בו שימוש למבוגרים בלבד (אופססס, תעצמו עיניים ותסתמו אוזניים).

וכשכבר חשבתי שאי אפשר לנסוק לגבהים חדשים, שתיתי לאגוולין למחרת יום ההולדת שלי. לאגוולין שטעמו פרץ גבולות וגרם לי להבין שאני רק מתחילה. חברה טובה לקחה אותי (איך לא) לנורמה ג’ין והזמינה עבורי (בהפתעה) לאגוולין. ולא סתם לאגוולין: Lagavulin Distillers Edition 1991 Pedro Ximénez.

הוויסקי שנח לי בכוס זוקק בשנת 1991, ולאחר 16 שנים בחביות בורבון (כמו כל הלאגוולינים שמוכנסים לחביות עץ אמריקאיות משומשות, שעשו בהן שימוש 3 פעמים במזקקות בורבון), הועבר בשנת 2007 לכמה חודשים כיפיים בחביות שרי פדרו חימנז.

שרי פדרו חימנז (Pedro Ximénez) הוא שרי שמיוצר מענבים מתוקים בשם זה, שמפיקים מהם, בין היתר, גם חומץ בן יין מהעיר חרז (שגם הוא מיושן בחביות עץ אלון ששימשו לשרי). מכיוון שהכרתי את השרי והחומץ, תהיתי האם יהיה לכך ביטוי גם בטעמו של הויסקי.

אני אוהבת את החספוס והגסות של הלאגוולין 16, אבל בטעימה הזו הן התמתנו. הרגשתי את עץ האלון, טעם המלח נעלם והיתה על קצה הלשון אפילו מתקתקות מרמלדית קלילה, זכר לשרי שהיה שם פעם בחבית.

אבל אם חשבתי שזה השיא, הרי שלפני כחודש ערכתי טעימה השוואתית של באלווני-ם ולאגוולין-ים. ערב חווייתי מרתק שבו גיליתי עולם ומלואו.

* * *

בשיטוטיי באינטרנט קראתי באחת מהחנויות המקוונות לרכישת ויסקי, ש”אם ג’וני דפ היה בקבוק ויסקי, הוא היה לאגוולין”.

אז, תמזגו לי בבקשה אחד ג’וני דפ.