תערוכת No Wonder, האנגר 2 שבנמל יפו
טיילתי ביום שטוף שמש בדרום נמל יפו מול הנמל. הקפתי את האנגר 2, מתחם תעשייתי שבו מציגות כמה גלריות אמנות. טקסט שקועקע על הקיר הלבן המחוספס בכניסה המערבית למתחם צד את עיני וסיקרן אותי.
כמו עליסה בארץ הפלאות שהלכה אחרי השפן ונפלה אל תוך מחילה חשוכה, כך נכנסתי גם אני בעקבות הטקסט אל חלל המתחם האפלולי. מצאתי שם את תערוכת No Wonder.
תערוכה קבוצתית מעבודותיהם של ניצן מינץ, הילה עמרם, ניר סגל, מירי צ’ייס, תמר רודד, ירון שטיינברג ואורי שפירא, שאוצרות שרון נויפלד וקרני ברזילי. המשותף לעבודות הוא, כשם התערוכה, ניתוץ ובנייה מחדש של המושג “ארץ הפלאות”. תוך כדי התהליך הזיה ומציאות מתערבבות האחת בשנייה ונחשפים היבטים חבויים, צלקות, זיכרונות.
ואכן, הטקסטים של מינץ מתכתבים עם סיפורו של לואיס קרול. בייחוד הטקסט הראשון, שמכיל סתירה פנימית: מכיר בעלילותיה של עליסה בארץ הפלאות ובו בזמן שולל את קיומן.
העטלפים של מירי צ’ייס חבושי מסכות המגן עוררו בי אי-נוחות. זה אולי יישמע נדוש, אבל האסוציאציה הראשונה שלי למראה המיצב היתה מלחמת המפרץ הראשונה ותחושות חוסר הוודאות, הלחץ, הפחד והבלבול ששררו בישראל במהלכה. ימי האזעקות, נחש הצפע, נפילות הטילים, מסקינטייפ, מטליות לחות, כימי או לא כימי?, סדאם חוסיין ו”דוד שלח אותי. מאה שקל”. No wonder.
הצינורות השחורים שבמיצב התקשרו במוחי עם מי נהר מזוהמים ואסונות: התמוטטות הגשר מעל נהר הירקון המזוהם בעת טקס הפתיחה של המכבייה החמש-עשרה, ומחלותיהם של צוללני חיל הים שצללו בנהר הקישון המזוהם במשך שנים.
ואני נכנסתי לתערוכה שמחה, מחויכת ואופטימית.
“מדובר בסוג אמנות שלא צריך להבין. מספיק להסתובב ולחוות אותה.” הפרה נויפלד את הדממה המעיקה שהשתררה בחלל. “קודם כול בחרנו אמני מיצג, אמני תאורה, אמני פסלים, כי ידענו שיהיה לנו חלל שיכיל הרבה מבקרים, חלל חשוך, וגם ידענו שדו-ממד על הקיר לא ייתן שום אפקט.”
עברנו לעמוד מול מיצב הציורים ללא שם של תמר רודד. “גם כאן,” הסבירה נויפלד, “הציור הוא אמנם דו- ממדי, אבל הוא גדול מאוד ותמר רודד הוציאה אותו מהקיר ובנתה קונסטרוקציה שלמה.” “אני חושבת,” הוסיפה נויפלד, “שהציורים הללו בשחור לבן היו הולכים לאיבוד על הקיר הלבן. גם יתר העבודות יוצאות מהקיר והן נמצאות באוריינטציה לרצפה, לעמוד או לתקרה.” ציוריה של תמר רודד, שבהם שולבו אלמנטים אדריכליים מתפרקים, מתפוצצים ונמרחים, עוררו בי תחושת אי שקט פנימי.
עבודתה של הילה עמרם שמצויה בכניסה לתערוכה, מאגדת על שולחן עבודה אחד חיים שלמים. תערובת של חפצים שונים ומשונים, שמונחים על השולחן ויוצרים ביחד פסיפס אקלקטי. האופן שבו מסודרים החפצים על השולחן משדר סטריליות וניכור. זה שולחן שהיה יכול להתאים בול למלווין יודול (בגילומו של ג’ק ניקולסון), הסופר שסבל מהפרעה טורדנית-כפייתית, בסרט “הכי טוב שיש”.
שתיים מעבודותיו של ניר סגל – קרוקודיל ויען ענקיים – ראויות בהחלט לתואר העבודות המוזרות והילדותיות ביותר שמוצגות בתערוכה. “כאן התמקדנו בטבע פראי, בחיות היברידיות ומוזרות. הדמיון שלך יכול לקחת אותך לאן שאת רוצה.” העירה נויפלד לנוכח הבעת פני, שכנראה הסגירה את מחשבותי.
נויפלד סיפרה לי שאורי שפירא עורך ניסויים בתרכובות כימיות ובמינרלים ומתעד הכול. כך, בעבודת הווידיאו שהוא מציג בתערוכה ניתן לצפות בשבוע בחייו של גרגר עופרת קטן שהוכנס לתמיסה והופך באמצעות ריאקציות כימיות לגידול. שפירא צילם את התהליך בכל שתי דקות במשך אותו שבוע, ודחס את הצילומים לכדי דקה של סרט וידיאו. עבודה מרתקת בעלת סאונד נהדר. בהחלט תחליף טבעי ומרענן לאח הגדול. הייתי יכולה לעמוד מול סרט הווידיאו שעות ולצפות בגרגר הגדל ומשנה צורה עם הזמן.
* * *