תעלת בלאומילך

אולי זה בגלל יום העצמאות שחל בשבוע שעבר.
אולי לא.
תוך כדי הליכה עלתה במוחי דמותו של בומבה צור ז"ל, אוחז בגאון בפטיש אוויר ומתחיל לקדוח בתאי העצב שבעמוד השדרה שלי.
גם כאן, כמו בסרט "תעלת בלאומילך", חיוך זחוח מרוח על פניו. וגם כאן, כמו בסרט, אף אחד לא מעלה על דעתו לשאול אותו לפשרר מעשיו, או לעצור בעדו. להפך: נציגי מערכת החיסון מסייעים לו לקדוח, להרוס ולייצר מהומה שלמה. כולם רואים, כולם שומעים, אבל אף אחד לא רוצה להצטייר כאילו אינו יודע מה קורה בתחום אחריותו.
אז מה עושים? מעמידים פנים כאילו כל המבצע הזה היה מתוכנן: "בעצם, הגענו לחסל גורם זר. מה, זה לא גורם זר? לא יכול להיות.. שמאל-ימין-שמאל. קדימה קדח!"
ובסיומו של הסרט הפרטי שלי, לאחר טיפול בעירוי סטרואידים שמגיע למקום ומעמיד דברים על דיוקם, מחסל את הדלקת ומחסל כל מהה שעומד בדרכו, אני נותרתי עם ההריסות. ונציה של המזרח התיכון זה לא. אין גזירת סרט, ליווי תזמורת או ביקור נציגי ממשלה (על האחרון אני בכל מקרה מוותרת. תרשמו). יש תשישות אדירה, עייפות ולאות, בחילות, כאבי ראש, וכמובן כאבי הנזקים שהסב ההוא שקדח. בומבה צור. הגוף עושה מאמץ עילאי לשקם את עצמו. הסטטיסטיקה נגדו. ביג טיים. ולמרות שקיוויתי, רציתי, חשבתי, האמנתי, אני לא נמלטת ממנה. יש דברים שהם מעל כוח הרצון. גם אם תרצו, זו אגדה. אבל אני אופטימית.
וכך ניטע במוחי הרעיון להקמת האתר.
[8.5.20177]