שני סיפורי אוכל וספר / יומן אוכל חיפאי

לפני שנה בדיוק (זה היה בחנוכה) יצאתי לחיפה עם שני ילדים של חברה. הרכבת התגלתה כאטרקציה בפני עצמה. הגדולה התבאסה מזה שהמעברים בין הקרונות הם לא "כמו בסרטים" ולא צריך לחרף נפשות בקפיצה מקרון לקרון (ככל הנראה בשל צפייה מוגזמת בסרטי מערב פרוע). הקטן התלהב מרכבת הדאבל-דק ומקרון השירותים ה"ע-נ-ק".

ילד השמש (2011). קנג'י יאנובה. את העבודה יצר אחרי רעש האדמה והצונאמי של 2011 ותאונת הכור הגרעיני בפוקושימה. הגרסה של המאה ה-21 לדוד של מיכלאנג'לו. מתוך התערוכה: Double Vision. צילום: מירה-בל גזית

ילד השמש (2011). קנג'י יאנובה. את העבודה יצר אחרי רעש האדמה והצונאמי של 2011 ותאונת הכור הגרעיני בפוקושימה. הגרסה של המאה ה-21 לדוד של מיכלאנג'לו. מתוך התערוכה: Double Vision. צילום: מירה-בל גזית

בלי ששמנו לב ואחרי ביקור במדעטק הגיע זמן ארוחת צהרים.

הקטן רצה צ'יפס. הגדולה רצתה חומוס ועדכנה אותי שהקטן לא אוהב חומוס ואם מישהו ישאל לדעתה, צריך לשלול ממנו אזרחות ישראלית. בתגובה הלשין הקטן שהגדולה לא אוהבת צ'יפס וזה מעולה כי היא לא גונבת לו חתיכות. מעבר לכך, ידעתי ששניהם צמחונים. הקטן משך לי בסוודר והזכיר לי שהוא מאוד רוצה צ'יפס.

הגעתי למסקנה שאנחנו צריכים חומוסיה. חומוסיה טובה.

כרזה ברחוב יפו, חיפה. מתוך תערוכת בוגרים של "תילתן". צילום: מירה-בל גזית

כרזה ברחוב יפו, חיפה. מתוך תערוכת בוגרים של "תילתן". צילום: מירה-בל גזית

ארגנתי משאל רחוב ספונטני. במשאל השתתפו ארבעת הולכי הרגל הראשונים שנתקלנו בהם ברחוב.

וכמו בבדיחה גרועה עברו מולנו: זוג עולים חדשים מחבר העמים לשעבר שאינם דוברי עברית (אין לי מושג מה ענו), נהג מונית ערבי (הבנתי את רוב התשובה) ותייר בלגי (שלא הבין את השאלה).

לאחר שקלול קולות החיילים והימאים תוצאת המשאל בזמן אמת הייתה: (1) החומוס הכי טוב בחיפה נמצא בעכו; (2) אם כבר מתעקשים על חומוס בחיפה אז כדאי לאכול אותו במסעדת אבו שאקר, שלמעשה היתה צריכה להיקרא מסעדת אום שאקר, על שם מי שבאמת מנהלת את העניינים ומכינה את החומוס.

מצוידים במידע זה הגענו אל מסעדת אבו שאקר. שם התענג הקטן על כדורי פלאפל, טחינה וצ'יפס. הגדולה אכלה בתיאבון חומוס רגיל, ואני ניגבתי חומוס משוואשה. וכל אותו הזמן זרמו לשולחן סלטים ומנות, בהשגחתה הצמודה של אום שאקר.

כדי להרגיש טוב יותר מצפונית ולהוריד את היציקה, הלכנו ברגל אל וואדי ניסנס. קפיצה קטנה לחו"ל. היו שם חנויות לממכר עצי אשוח, תחפושות סנטה וקישוטים לחג ולעצים. בחלונות המשרדים הפונים לרחוב עצי אשוח מדוגמים ומקושטים. כשהחשיך, החלו להידלק ולהאיר הקישוטים במרפסות של הבתים. מבעד לחלונות נראו גם עצים מקושטים ומושקעים. המראות הזכירו לי טיול לאתונה באותו זמן, טרום כריסמס ים-תיכוני.

התחשק לנו מתוק. התחשק לנו גם להמיר את דתנו, אבל סיכמנו שנספק דחף אחד בזמן נתון. התקדמנו אל ממתקי עבד אלהאדי, אכלנו במקום כנאפה ומילאנו גם קופסה בכל טוב. בחרתי לטעום את הכנאפה ללא תוספת הצבע הכתום זרחני. הבחירה הזו לא היתה קשורה לחינוך הטוב של הילדים, אלא לסקרנות שלי. הכנאפה היתה אלוהית.

ואדי ניסנס, חיפה. צילום: מירה-בל גזית

ואדי ניסנס, חיפה. צילום: מירה-בל גזית

נקפוץ בזמן לקיץ שעבר.

יום חמישי בבוקר, 30.8.2012 ואני שוב ברכבת לחיפה. אושר עילאי אפף אותי כשראיתי לפניי את המרחבים הכחולים האינסופיים של הים בואכה חיפה. משהו בעיר הזו, עיר הולדתי, גורם לי שמחה כל פעם מחדש. טיילתי קצת ברגל בקרית אליעזר, אמרתי שלום למגרש הכדורגל, איחלתי הצלחה למכבי (בדיעבד מסתבר שהקבוצה הייתה זקוקה לזה מאוד), דרך שדרות רוטשילד, למזרקה שבככר, למושבה הגרמנית, שדרות בן גוריון, טיפסתי אט אט מעלה על הר כרמל בעזרתו האדיבה של אוטובוס ועייני שזפו את הגנים הבהאיים מחד, ואת הנמל והים מצד שני.

התמלאתי אנרגיות.

אצל אנדרי סואידן. צילום: מירה-בל גזית

אצל אנדרי סואידן. צילום: מירה-בל גזית

לקראת צהריים נחתתי, ללא התראה, בקניון דן פנורמה, ב"ספיישל ריזרב" אצל ידידי משכבר הימים, איש היין אנדרי סואידן, להחלפת עדכונים, לטעימת יין ולנשנש גבינות. חזרתי אל השמש מול גן האם ונכנסתי במהירות אל תוך האדמה לכרמלית. הריח של ה"מתחת לאדמה" והבלמים והכל, החזיר אותי לפריז. הזיכרונות היו כה יפים, עד שלא שמתי לב שתוך שניות הגענו לככר פריז, התחנה האחרונה בבטן האדמה. קצרצר.

פתאום נפל עלי רעב. החלטתי לקפוץ ל"ממליגה", מסעדה רומנית ברחוב הבנקים 1. עברתי ליד המסעדה עם השלט האדום משנות השמונים (או אולי השבעים) פעמים רבות ולא חשבתי להיכנס. יש להניח שאלמלא המלצתו של אנדרי, גם לא הייתי נכנסת הפעם. ושוב, האמרה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" הוכיחה את עצמה. חמשת האנשים שישבו לאכול צפו מפעם לפעם ביהורם גאון בתכנית לא מזוהה משנות השמונים, ששודרה בערוץ 23. מעליי ומצדדיי, על הקירות, ספרתי כמה צלחות מקושטות מטרנסילבניה. אני בטוחה שדודה שלי, הרומניה היחידה במשפחה, היתה גאה בי. הרגשתי מינימום בת דודה של פרנקשטיין.

ברומניה וב"ממליגה" לא שמעו על שמן סויה ויכולתי לבחור מכל התפריט. המלצרית אולגה היתה מקסימה וסייעה לי לבחור את המנות. אכלתי איקרה שמכינים במקום מעוטרת בבצל, שתי נקניקיות פטרוציאן (נקניקיות רומניות כפריות מבשר בקר וטלה) מדיפות ניחוח שום וכמובן – ממליגה אמיתית כמו שצריך. ללקק ת'אצבעות. בהמלצתו של אנדרי (שערך שם ביולי ארוחה מלווה בטעימת יינות) לא ויתרתי על יין רומני ושתיתי NOMAD Fetească Albă 2011. פטאסקה אלבה הוא זן ענבים לבן, שגדל בעיקר במולדבה ובטרנסלבניה. ליין היה ניחוח תפוח ופריחת הדרים ובטעם התגנב לו גם ליצ'י. יין נהדר לצהריים באמצע יום חם והביל.

הסתובבתי עוד קצת בעיר התחתית ואחר הצהרים השתתפתי בסיור קולינרי שהובילה הילה אלפרט, בעקבות ספרה "יש מקום בעיר התחתית – יומן אוכל חיפאי". אלפרט – עיתונאית אוכל, אשת טלוויזיה ובשלנית בעלת אישיות צבעונית ומיוחדת – הצליחה להעביר לנו בצורה מרתקת את הצבעים, הטעמים והסיפורים שמאחורי המוסדות הקולינריים הוותיקים בעיר התחתית.

הילה אלפרט הבלתי נלאית בפעולה. בסיור בעקבות הספר ולקראת ההשקה. צילום: מירה-בל גזית

הילה אלפרט הבלתי נלאית בפעולה. בסיור בעקבות הספר ולקראת ההשקה. צילום: מירה-בל גזית

בסיור בעקבות הספר ולקראת ההשקה. צילום: מירה-בל גזית

בסיור בעקבות הספר ולקראת ההשקה. צילום: מירה-בל גזית

במהלך הסיור עברנו בפאב "העוגן", שחוגג שבעים שנה להיווסדו. שם, לאחר שיחה קצרה על וויסקי, כיבד אותי גילי פינקוס, בנו של הבעלים, בשוט של Ardbeg Almost There.

ריח ים, בריזה מלוחה, עשן, לימון ואולי אפילו אניס, קידם את אפי. טעמו של הריח המעושן הסמיך, שנדמה שיש לו נפח, מתפשט בפה בכל לגימה ולגימה, ועושה את דרכו להתנחלות בגרון, ואפילו באף (כן, נזכרתי שיש חיבור איפשהו בין השניים). בנוסף, למעושן יש גם מליחות, פלפל, לימון ואפילו ליקריץ באפטר טייסט.

בפאב העוגן. צילום: מירה-בל גזית

בפאב העוגן. צילום: מירה-בל גזית

בדיוק החיזוק שהייתי צריכה להמשך הערב, במהלכו האף המשיך להריח את הבל הפה המעושן. סיימנו את הסיור במסיבת ההשקה של ספרה הראשון של אלפרט "יש מקום בעיר התחתית – יומן אוכל חיפאי". שם קיבלתי את הספר עם הקדשה אישית מאלפרט.

במסיבת ההשקה לספר. צילום: מירה-בל גזית

במסיבת ההשקה לספר. צילום: מירה-בל גזית

הספר של אלפרט עוסק באוכל, במפגשים ובסיפורים של העיר התחתית בחיפה וכולל מתכונים, חלקם מהמסעדות במקום וחלקם ממטבחה האישי של אלפרט. ספר שנכתב באהבה. תמיד נהניתי לאכול בחיפה בכלל ובעיר התחתית בפרט. יש בה מסעדות מיתולוגיות, חמארות אפופות עשן, מעדניות מיוחדות. כמו בסיור, גם בספר, שוטטתי בין מוסדות ותיקים לבין מקומות חדשים, דרך מסעדות, דוכנים, בתי הארחה וברים מיתולוגיים והכל היה מתובל בשפה הייחודית של המחברת.

בהמשך, כשביקרתי במקומות בעקבות הקריאה בספר, מצאתי במעדנייה של משפחת סואידן ברחוב אליהו הנביא 3, מבחר גדול של שוקולדים מבית היוצר של אנטון ברג (Anton Berg). ברג, שוקולטייר מדנמרק, משתמש בלציטין קנולה או חמניות בשוקולדים שלו (ולא בלציטין סויה כמו כולם) ועל כך אני מוקירה לו תודה. אם היו שואלים אותי, הייתי מאשרת לו קבלת תואר חסיד אומות עולם או מינימום זכות להדלקת משואה.

 

ממליצה לכל אוהבי האוכל והחיים הטובים לרכוש את הספר (שמוצע כל הזמן במסגרת מבצעים שונים בחנויות הספרים), לקרוא ולתכנן גיחה לחיפה. בסוף הספר יש רשימה של מקומות ומפה משורטטת. הייתי מוסיפה שם גם מספרי טלפון ופרטים לגבי שעות פתיחה. לפני שאתם נוסעים, קחו בחשבון שרק חלק מהמקומות פתוחים בשבת וגם שעות הפתיחה שונות במהלך השבוע ובדקו בטלפון או באינטרנט כדי לחסוך עוגמת נפש.

ועוד דבר חשוב – הקולינריה בחיפה היא הרבה יותר ממה שקורה בעיר התחתית. יש עוד הרבה מקומות מעולים בעיר.
שומעת, אלפרט? יש לך עבודה לקראת הספר הבא בסדרה. בתיאבון!

נ.ב. – עוד מוסד קולינרי נהדר, שאני מכירה ומוקירה כבר שנים הוא מעין הבירה.
אח, הקוסטיצה, הקוסטיצה. ויש עוד הרבה דברים טובים מעבר. שווה ביקור מיוחד.

"יש מקום בעיר התחתית" מאת הילה אלפרט. בהוצאת LunchBox. צילום: מירה-בל גזית

"יש מקום בעיר התחתית" מאת הילה אלפרט. בהוצאת LunchBox. צילום: מירה-בל גזית