שונאים סיפור אהבה

 

אני אוהבת אותך, אני שונאת אותך.

נדמה לי תמיד שאני חיה איתך בקצוות ומחפשת איזון.

אז בוא נסתכל סופסוף אחד לשניה בעיניים ונודה באמת: אני ואתה – הבלוג שלי – שונאים סיפור אהבה.

אהבתי ואני אוהבת לעמוד בפני אנשים ולחלוק איתם ידע. הרציתי במשך 15 שנים באוניברסיטאות, במכללות, במוסדות פרטיים בארץ ובחו”ל ונהניתי מהאינטראקציה עם אנשים, שאת רובם לא הכרתי כלל. באופן מפתיע, לא משנה כמה זמן ארכה ההרצאה, הייתי מסיימת אותה בתחושה אדירה של סיפוק, שמחה, ועם המון המון אנרגיה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי מספרת סיפורים. עומדת במרכז של החבורה ומספרת על חוויות ואירועים שעברו עלי. אהבתי ואני עדיין אוהבת לקבל תגובות מאנשים: חברים, ידידים, מכרים, קוראים, זרים וכו’. תגובות, הערות או הארות נותנות לי אנרגיות.

באוקטובר 2008, הציעה לי חברה טובה להתחיל לכתוב את החוויות שלי.mirabellegazit

“נראה לך?” ביטלתי את הצעתה בתנועה מזלזלת.

במחשבה שנייה, החלטתי לנסות.

לא היה קל.

התחלתי לכתוב במחברת, לעצמי. אחרי שמילאתי שלוש מחברות, תוך חודשיים וחצי, אזרתי אומץ ופתחתי חשבון באתר דה-מרקר קפה והעליתי חוויות אישיות.

ואז נוצר ה”ניצוץ”, ההתאהבות הראשונית. מספר הקוראים התחיל להתרבות, יש תגובות בוירטואלי ובמציאות, נרשמים לרשימת תפוצה, לעדכונים במייל או RSS , והחיים בבלוג נצבעים בורוד.

בהמשך, בירח הדבש הקסום, פתחתי בלוג עצמאי (זה), שנקרא: “מירה-בל טורפת את החיים וכותבת”. בסוף שנת 2010 הושבת האתר לחלוטין עקב מתקפת האקרים. עבדתי תקופה ארוכה על השבתו לחיים, והוא גם קיבל שם חדש, שוב בעקבות חוויה מקסימה.

בגדתי בבלוג שלי עם בלוגר (“יומנישי”) וגם קצת עם טמבלר (“Gingeat”).
אבל בסופו של יום חזרתי הביתה לבלוג שלי, שהמתין בסבלנות.
גם כיום, אני מתפרפרת חופשי עם פייסבוק וטוויטר על חשבונו של אהובי הבלוג הסלחן. נראה שקל לי יותר לפלרטט עם פלטפורמות אחרות בידיעה שהבלוג תמיד יחכה לי בבית. מתמכרת לתגובות מיידיות, אני בודקת את אורך הרוח שלו באופן תמידי.

אין כללים ברורים בכתיבה שלי.

לפעמים, תוך כדי החוויה, אני כבר שומעת את התיאור בראשי, מוכן לכתיבה.

במקרים אחרים אני צריכה לעבד את החוויה בתוכי במשך ימים עד שמגיע זמן כתיבה.

לעתים מתעורר בי רצון עז לשתף אתכם בהן ולעתים – ממש לא. יכולים לעבור מספר חודשים עד שאני כותבת חוויה חדשה. אין ספק שהעדר העקביות הזה, יחסי האהבה והשנאה שביני לבין הבלוג שלי, גובה מחיר גבוה של נאמנות קוראים ושל העכביש של גוגל.

flower.mirabellegazitתקופה ארוכה הרגשתי שללא השיתוף הזה – הכתיבה בבלוג – תהפך החוויה עצמה לפגומה וככזו שלא מוצתה עד תום. פעמים רבות הייתי עסוקה בתיעוד של החוויה לקראת הכתיבה במקום להינות מהחוויה עצמה. הייתי שקועה במחשבות על העתיד במקום להיות כאן עכשיו (או שם ועכשיו).

היום ברור לי שהחיים הם הרבה יותר מבלוג או מכל סטטוס או ציוץ אקראיים.

הם אוסף חוויות והרפתקאות בכריכה מעוצבת. הכלאה של טעמים, מרקמים, ריחות, צבעים, אנשים, מקומות, רגשות. יחסי גומלין בין היקום לביני.

למדתי להעריך כל הרפתקאה, אולם הטובות ביותר הן הספונטניות והלא צפויות. אלה שמתחילות במקום ידוע, הולכות ומתגבשות תוך כדי תנועה וכשהן מסתיימות הן משאירות טעם של עוד על השפתיים.

לחיי ההרפקאה הבאה!

* * *

צילום פרח: מירה-בל גזית