קילר ג'ו / תיאטרון הסימטה

אלימות תופסת מקום נכבד בחיי היומיום שלנו. בכל מקום שנפנה אליו מבטנו נמצא טקסטים וצילומים, דיווחים על מעשי זוועה כאלו ואחרים שעשו ועושים בני אדם לבני אדם אחרים.

המחזה קילר ג'ו מאת טרייסי לטס (Killer Joe / Tracy Letts) הוא ניסיון לבחון את הסיבה לכניסתה של האלימות לחיינו.

במחזה חמש דמויות: אנזל, האב; שרלה, אשתו; דוטי, בתו של אנזל; כריס, בנו של אנז'ל; וג'ו קופר. ג'ו קופר עובד כבלש קשוח במשטרת דאלאס. בשעות הפנאי שלו הוא משלים הכנסה כרוצח שכיר. לפעמים, כך הוא מספר, יוצא לו לחקור רצח שביצע או שביצע עובד שלו. מקרים אלה נותרים, כמובן, בלתי מפוענחים. ג'ו נפגש עם כריס ואנזל סמית, אב ובן ממשפחה קשת יום, שרויים בחובות, שחיים בקרוון קטנטן ומוזנח בפרוורי העיר, ורוב הזמן שותים בירה, בכמויות. כריס ואנזל מעוניינים להזמין את שירותיו של ג'ו על מנת לרצוח את אדל, אמו של כריס וגרושתו של אנזל. זאת, לאחר שגילו שהמוטבת בפוליסת הביטוח היא דוטי, ושהיא תקבל 50,000 דולרים עם מותה של אדל.

לג'ו שני כללים, שהוא מבהיר היטב לסמיתים: אם אתם נתפסים, אם אתם מואשמים בביצוע או בסיוע לפשע, אתם לא מגלים את זהותי או את חלקי בפשע; והכלל השני – תשלום מראש ובמזומן עבור הרצח – 25,000 דולרים. לסמיתים אין סכום כזה. הם תכננו לשלם לג'ו מכספי הביטוח, לאחר מעשה. העסקה כמעט מתבטלת כשג'ו מציע להם "ריטיינר": הוא מעוניין בדוטי ולהפוך לחלק מהמשפחה, עד התשלום. ג'ו נפגש עם דוטי, ילדה יפה בת עשרים, בתולה ולא לגמרי מחוברת למציאות, ונוצר ביניהם חיבור הזוי, חיבור שנדמה בתחילה כחיבור בין שתי נשמות טועות. אולם עד מהרה, כשג'ו הופך, בעל כורחם של הסמיתים, לחלק מהמשפחה, מסתבר להם שהכניסו לביתם רוע ואלימות. ג'ו הוא פסיכופת שתלטן, תוקפני ואכזר.

עלילת ההצגה מסתבכת והופכת לסיפור בלשי מותח, עד הסוף הטרגי.
היו רגעים שזזתי על הכסא בחוסר נוחות, כשהאווירה המחניקה, המטונפת והאלימה בסכסוך המשפחתי הזה של הסמיתים הגיעה עד אליי, בשורה השישית שבאולם הפצפון.
הרגשתי כאילו אני חלק מהעלילה, גם משום שהייתי צריכה לזוז מעת לעת על מנת לצפות בבמה, שכן יושבי השורות שלפני הסתירו את המתרחש על הבמה (זה חסרון כשמקומות הישיבה אינם בנויים בדירוג).

זו בדיוק מטרת מחזהו של טרייסי לטס (שהבמאי אלירן כספי הצליח להעביר במדויק): לטלטל אותנו ולגרום לנו לנוע על הכסא בחוסר נוחות. אין במחזה (או בהצגה) שום דבר נעים או מתיפייף.

שילוב של "רוזאן" עם "ספרות זולה".

אנחנו יכולים להקל על עצמנו ולהתנתק רגשית ושכלית ממשפחת סמית בטענה שהם משפחה ענייה, חסרת השכלה, חיה באשפתות (בארצות הברית יש לכך אפילו ביטוי: "trailer trash"). הרי לא ייתכן שדבר כזה יקרה לנו או לחוג מכרינו. אבל האמת היא שאלימות קורית בכל שכבות האוכלוסיה ובתי הסוהר מלאים בפושעים ללא אבחנה במעמדם הסוציו אקונומי. הסיפור המקורי של לטס הוא מאוד אמריקאי, אולם התרגום של סיון שטריקר-מור משווה לו נופך מקומי, ככל שניתן.

ג'ו קופר הוא מניע העלילה במחזה (שגם נקרא על שמו): הוא רוצח את האם; הוא יכול לעצור את הסמיתים בכל רגע נתון והם לא יכולים לעצור אותו; הוא יכול לרצוח אותם בכל רגע נתון והם לא יכולים לעצור אותו או להסגיר אותו; הוא ביקש את דוטי כ"ריטיינר" או ערבון וקיבל את מבוקשו; יש לו חברים בעולם הפשע; ועוד כמה וכמה דברים שתגלו תוך כדי צפיה בהצגה.

הבחירה בחי מאור לשחק את ג'ו היא מעולה. מאור הוא האנרגטי והכריזמתי מכל צוות השחקנים. נשביתי בקסמיו של האיש הרע והלא-סימפטי, אם כי היו רגעים בהם סלדתי ממנו וממעשיו. יפתח קמינר משחק היטב ומשכנע את אנז'ל סמית, איש עלוב באמצע חייו, חי בשולי החברה ונגרר אחרי בנו ואשתו השניה. הושיבו אותו מול הטלוויזיה עם אוכל ופחית בירה ביד ותהפכו אותו למאושר. גיאה שליטא-כץ, כדוטי סמית, מעניינת בהתחלה, אולם בערך מהחזרה לאחר ההפסקה המשחק שלה את דוטי נראה מלאכותי ומוגזם. גם רוני יניב חוזרת על עצמה לאורך המחזה בדמות שרלה השרלילה. הבמאי אלירן כספי הצליח להתאים את המחזה של טרייסי לטס לקהל הישראלי וגם לאולם הקטנטן של תיאטרון הסימטה, "מחזה עלילתי אנרגטי וחד שבנוי כמותחן, המספר על הרס המשפחה האמריקאית", כהגדרתו.

קילר ג'ו היא הצגה קולחת ומותחת; הצגה מעוררת למחשבה.