עצירה להתרעננות / הבסטה

ביום שמשי וחם בשבוע שעבר עצרתי להתרעננות ב"בסטה".
כוס Pouilly Fumé ביד ציננה מייד את האווירה.
הריח המעושן משהו (שנובע, כך אומרים, מאדמת הפלינט בה גדל הסוביניון בלאן הזה בחבל הלואר הצרפתי, בין הטירות המדהימות), הטעם המינרלי, קצת פרחוני ופירותי, מתאים לי מאוד במזג האוויר הים-תיכוני שלנו.

הזמנתי נישנושון בשם טריו ים שמורכב משלישיית ברוסקטות: על שתיים מהן פלמידה וסלמון כבושים בשמן זית פלפל ומלח, ועל השלישית השתזפו להם מולים.

מי שעוקב אחריי כבר יודע שסלמון זה הדג שלי, כך שאני משוחדת, אבל נהניתי הפעם גם מהפלמידה הכבושה.

והמולים, המולים, הם הזכירו לי נשכחות.
לכמה רגעים שבתי לפיימפול (Paimpol).

הייתי שוב בעיר הנמל הברטונית הקטנטנה. יושבת במסעדה על המים, צופה ביאכטות ובספינות הדייגים המתערבבות אלה באלה ועוגנות בנמל, מחכות לצאת אלי ים. בפיימפול, ובבריטאני בכלל, הכל רגוע ואיטי. הסיכוי לראות שם ארנב לבן שממלמל לעצמו "אוי לי! אוי לי! אני נורא מאחר", תוך שהוא מסתכל בשעון הכיס שלו ונחפז הלאה, הוא כמו הסיכוי לזכות בלוטו. אפשרי, אבל קלוש.

לגימה נוספת איפשרה לי לחצות את האוקיאנוס הישר לעיירה לוננברג שבנובה סקוטיה, קנדה. לוננברג היא עיירה בת למעלה מ- 250 שנה, שהוכרזה על-ידי אונסק"ו כאתר מורשת לאומית. לוננברג מתגאה בצדפותיה. למעשה, באזור החוף הדרומי בו שוכנת לוננברג, מתגאים תושבי כל עיירה ועיירה, שבעיירה שלהם תמצאו את הצדפות הטעימות ביותר באזור, ויעידו הפרסים. כן, כל עיירה ושלל פרסיה.

ואז הגיעו הטראפלס.
נימוחים.
לא מתוקים מדי.
בני לוויה מתאימים לאספרסו.

חזרתי לכאן ועכשיו.

יום שמשי וחם בבועה התל-אביבית, בישראל המכונה מדינה, במזרח תיכון רועש וגועש.

טוב, יאללה, חוזרים לעבודה.

* * *

"הבסטה", רח' השומר 4, תל אביב.