נדיה קומנצ'י ואני / עבר, הווה ולונדון 2012

בשנת 1979 קרו ארבעה דברים מסעירים, לאו דווקא לפי סדר הצגתם כאן:

(1) עברנו דירה והתחלתי ללמוד בכתה א' בבית הספר "מגינים" שבקרית חיים;
(2) קיבלתי הצעת נישואים מפתיעה ולאחריה נשיקה עוד יותר מפתיעה מאחד משכניי החדשים. אל תדאגו, הוא היה בגילי ושכח את ההצעה מהר מאוד;
(3) האירוויזיון התקיים בישראל, ובפעם השנייה ברציפות זכתה ישראל בתחרות השירים שפעם עוד היה בה עניין וכבוד ושירים כמו הללויה, ג'ינג'ס חאן, דיסקו טנגו וסוקרטס;
(4) ובאליפות אירופה בהתעמלות זכתה נדיה קומנצ'י בתואר השלישי ברציפות בקרב רב.

 

כולנו עקבנו בדריכות אחרי הדרמה: לאחר תרגילי החובה אושפזה קומנצ'י בשל הרעלת דם. קומנצ'י השתחררה על דעת עצמה מבית החולים על מנת להשתתף בתרגילי הרשות, מובילה את נבחרת רומניה למדליית זהב קבוצתית. באותה הזדמנות צפיתי בשידור חוזר של ביצועיה של קומנצ'י באולימפיאדת מונטריאול 1976 והזכיות בציון המושלם "10".

נדיה קומנצ'י, 1976
נדיה קומנצ'י, 1976

מרד הנעורים שלי החל כבר בגיל גן חובה לערך. בזמן שכל חברותיי לגן ולבית הספר היסודי הלכו לחוגי בלט ופסנתר, אני – לא. המחנכים (רובן מחנכות) הסבירו להוריי שחוגים אלה חשובים להתפתחות הילדה. לשמחתי, למרות שהייתי בת בכורה, הוריי לא התרגשו יתר על המידה מהעליהום הקבוצתי, לא התעקשו ואיפשרו לי לעשות מה שבאמת רציתי באותו הזמן.

רציתי להיות נדיה קומנצ'י. 

תספורת פוני וחיוך ביישני כבר היו לי מן המוכן.

ההווה התחבר עם העבר לפני עשרה ימים, כאשר צפיתי בתוכנית טלוויזיה שסיקרה את מסע הלפיד לקראת אולימפיאדת לונדון 2012. קומנצ'י בת ה- 51, זוכת תשע מדליות אולימפיות בשנים 1976 ו- 1980, היתה בין נושאי הלפיד במסעו לאיצטדיון האולימפי בלונדון.

נדיה. נדיה קומנצ'י

בגיל 6 וקצת, כמו נדיה קומנצ'י, התחלתי להתאמן בחוג להתעמלות קרקע ומכשירים עם המון מוטיבציה. שם למדתי משמעת עצמית ומחויבות קבוצתית. שם גם למדתי סלטות, ברגים, קפיצות, גלגלונים עם שתי ידיים, יד אחת וללא ידיים, פליק פלאקים, עמידות ידיים גשר ולהפך ועוד המוני אלמנטים שנקראו על שם מתעמלים ומתעמלות בעלי שמות ארוכים ומוזרים.

נהניתי מהגמישות והתרגשתי מהתנועה המהירה, מהריחוף ומרפרוף הרוח על הפנים תוך כדי תנועה ובנחיתה על משטח המזרונים. כל ביצוע מוצלח של תרגיל או קטע היה אתגר. כל ביצוע מוצלח של תרגיל או קטע היה הישג.

בילדות הפשוטה שלי, זה היה הכי קרוב ללעוף.

נדיה קומנצ'י, שגרירת "אדידס" למשחקים האולימפיים 2012, נחה בין שאלות. מתחם העיתונות האולימפי של אדידס בווסטפילד, לונדון. צילום: Adidas
נדיה קומנצ'י, שגרירת "אדידס" למשחקים האולימפיים 2012, נחה בין שאלות. מתחם העיתונות האולימפי של אדידס בווסטפילד, לונדון. צילום: Adidas

פיסקה לפולנים ולפולניות שבינינו (האחרים יכולים לדלג לפסקה הבאה)

באמצע שנות העשרים שלי כעסתי על ההורים ועל המחנכות שלא התעקשו ושלחו אותי בכוח ללמוד קצת בלט. תיעלתי את הכעס לאנרגיה והלכתי ללמוד את יסודות המחול. חוויה קצת חורקת וכואבת, אבל הייתי בשמיים. במקביל החלה התעניינות הולכת וגוברת במחול, קלאסי ומודרני. צפיתי בהופעות רבות של מחול קלאסי ומודרני במשכן לאמנויות הבמה, בסוזן דלאל, בקיסריה וגם בלונדון, פריז, ניו-יורק וברלין.

שאר העולם מוזמן להמשיך ולקרוא כאן:

בדיעבד, בחירותיי הועילו הרבה יותר מאשר הזיקו. בחרתי להשתתף במקהלת בית הספר וזכיתי למספר לא מבוטל של סולואים בטקסים מכתה ג' ועד יב'. נהניתי משיעורי המוזיקה הייחודיים לצוות המקהלה, בהם ניתחנו יצירות קלאסיות שונות, למדנו לקרוא תווים, לעמוד על הבמה ולהגיש שיר באופן אישי. מכתה ג' ואילך ניגנתי בחלילית עץ ברצינות תהומית ובתיכון פתאום גיליתי את הגיטרה.

הכי נהניתי מהחוג לאמנות, שגם בו בחרתי. האפשרות ליצור ללא גבולות וללא ביקורת הלהיבה אותי ומשכה אותי כמו פרפר לאש. שעתיים בשבוע הייתי נכנסת בדלת המקלט (שם התנהלה הפעילות) ומגיעה לארץ פלאות. התנסיתי שם בסוגים שונים של טכניקות רישום, איור, ציור בטכניקות שונות ועל משטחים שונים, פיסול, הדפס ותחריטים, קולאז'ים, גרפיקה, הדפסים בעץ. בניתי בסיס איתן ליצירתיות ולמקוריות.

כשלא הייתי עסוקה בלהיות נדיה קומנצ'י שיחקתי עם ילדי השכונה מכל הסוגים ומכל הגילאים. הייתי אלופת משחק הגומי עד גובה צוואר – שלב בו צריך להפגין כישורי גלגלון, עמידת ידיים, ערבית וקפיצות מדויקות על מנת לשמור על שחרור נכון ונחיתה על הגומי. נהניתי גם ממחניים, שלושה מקלות ומחבואים. הכי אהבתי את המשחק הדבילי שבו זורקים כדור (טניס או כדורסל) בחוזקה לקיר. הזורק צריך לקפוץ מעל הכדור או להרים רגל מעליו, והבא בתור מאחוריו צריך לתפוס את הכדור לפני שייפול על הקרקע וחוזר חלילה. שעות על גבי שעות שיחקנו במשחק הזה שאין לי שמץ של מושג איך קוראים לו.

בשנת 1980 כבר הייתי מתעמלת מנוסה, מספר שתיים (או שלוש) אחרי מתעמלת שהיתה גדולה ממני בשנה, בובת ברבי תוצרת הארץ. התחרינו ללא הפסקה, אבל ידעתי שהיא ב-א-מ-ת טובה יותר ממני. באותה שנה כינסה אותנו המאמנת שלנו לצפות יחדיו בהופעתה של נדיה קומנצ'י בת ה-18 באולימפיאדת מוסקבה. והיא עדיין הבריקה.

להבדיל אלפי הבדלות, שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1983, השתתפתי במופע התעמלות ואקרובטיקה מתוקשר, שפתח את אירועי פורים בקולנוע השכונתי.
מיד לאחר המופע הייתה הקרנת בכורה לכל ילדי בית הספר של הסרט "שובו של הג'די". זו היתה ההתחלה של הסוף.

בשנת 1985, אחרי שש וקצת שנות אימונים, נגמרה המוטיבציה.
הגעתי למסקנה שאני (כבר) לא אהיה נדיה קומנצ'י ולפיכך עדיף להמיר את התעמלות הקרקע והמכשירים בעשייה אחרת.

בשנת 1989 שוב עלתה קומנצ'י לכותרות כשעשתה מעשה אמיץ וערקה מרומניה לארצות הברית.
אז, בגיל ההתבגרות, קראתי על העריקה ולמדתי שאחרי שיודעים לעוף אפשר גם להגשים חלומות.

* * *

לכל החכמולוגים: נכון, ככל הנראה צריך להגות קומנץ' ולא קומנצ'י. אני הכרתי אותה בתור ילדה כקומנצ'י והטעות, אם אכן זוהי טעות, השתרשה. מה שכן, אני יכולה לאשר לכם בוודאות שרציתי להיות נדיה קומנצ'י ולא נדיה קומנץ'. 100%.

* * *

2 comments On נדיה קומנצ'י ואני / עבר, הווה ולונדון 2012

Comments are closed.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות