נגן לי קוקטייל | פיאז'ה, מנהטן ובוריס ויאן

 

בר הקוקטיילים של פיאז'ה – פינוק חזותי

מוקסמת, עמדתי לפני טבעות הקוקטייל מבית פיאז'ה. העיצוב היוקרתי והמרשים של הטבעות מצליח להעביר היטב, עם טיפה הומור, את מהותם של המשקאות אותן הם מייצגות. עברתי טבעת טבעת, בחנתי את מרכיביה והשוויתי למה שזכרתי מסדנת קוקטיילים שבה השתתפתי לפני שנים רבות.

הרגשתי איך מתחיל להתעורר בי הצמא. צמא לאלכוהול.

לא ידעתי אם מתחשק לי יותר ללגום מקוקטייל המאי טאי עם המורגנייט הורודה והאקווה מרין וקוורץ צהוב, או מדאקירי אוכמניות עם אמיטיסט. ומה עם קוסמופוליטן עם וודקה, ליקר תפוזים, ליקר אפרסקים ומיץ אוכמניות? הקורסאו בצורת הטופז הכחולה, הזהב הלבן והיהלומים בקוקטייל האקזוטי בלו הוואין קורץ לי, כולל תוספת פרח מספיר צהוב שצף לו במשקה. ואז ראיתי את המוחיטו עם רום ועם טורמלין ירוקה שמעבירה את טעם המנטה המרענן.

טבעות הקוקטייל מבית פיאז'ה. צילום: יח"ץ

טבעות הקוקטייל מבית פיאז'ה. צילום: יח"ץ

הבחירה ממש קשה, אבל תודו שזה כיף למצוא קוקטיילים ללא קלוריות ושלא יישפכו על רחבת הריקודים. נעצרתי מול טבעת המוחיטו, הקוקטייל האהוב עליי, אולם המחשבות שלי נדדו במקום ובזמן.

חזרתי לשנת 2005 ואני שוב נמצאת במלון גאנסוורט במנהטן (The Gansevoort Meatpacking NYC Hotel). צהריים. אני יושבת בקומת הגג הפתוחה על הבר, מולי משתרעת בריכה ענקית, השמש מלטפת אותי בעדינות, לוגמת באיטיות מהמוחיטו שלי, צופה בנוף האורבני של מנהטן ובמימיו הכחולים של נהר ההדסון ושומעת פינק מרטיני ברקע. ומאושרת.

"רוצה למדוד אותה?" קול גברי מאחוריי קטע באכזריות את האסקפיזם הרגעי. הנהנתי והושטתי יד רועדת. מעולם לא ענדתי תכשיט כה יקר וכה מעורר השראה.

בוריס ויאן – בורא הקוקטייל מפסנתר

כשטבעת המוחיטו על אצבעי שוב נדדו להן מחשבותיי במקום ובזמן. חזרתי לשנת 2007 ואני שוב בפריז. יושבת במשרדו של פרופ' אנטואן ליון-קהן, המנחה שלי לדוקטורט. במהלך שיחתנו קם הפרופסור ושולף ממדף הספרים את ספרו של בוריס ויאן "צל הימים" ("Boris Vian / L'Écume des jours"). הוא נותן לי אותו ומבקש ממני לקרוא אותו עד לפגישתנו בשבוע הבא.

בצרפתית ובעברית. "צל הימים" של בוריס ויאן. צילום: מירה-בל גזית

בצרפתית ובעברית. "צל הימים" של בוריס ויאן. צילום: מירה-בל גזית

התחלתי לקרוא בחוסר חשק, אולם מהר מאוד נסחפתי אל עולם סוריאליסטי, צבעוני וקסום שבו חיים טיפוסים ססגוניים, אקסצנטריים וחתרנים. המהדורה המוערת סייעה לי לצלול בביטחון אל עולם יצירתי שבו "האנשים אינם משתנים. הדברים הם שמשתנים". צלופחים מסוגלים להתגנב דרך ברז המים ולחסל משחת שיניים, ניתן לרכוש ארנק תנין מעור כסף, נקודות שחורות על הפנים רואות כמה הן מכוערות וממהרות להסתתר והקירות משנים צורה עם השמעת המוזיקה של דיוק אלינגטון.

חלמתי שיום יבוא וגם אני אוכל להרשות לעצמי פיאנוקטייל בסלון. פסנתר שמפיק קוקטיילים מעוררי תיאבון בהתאם ליצירות המבוצעות עליו ולאופן וטיב הביצוע. קולן, גיבור הרומן, מנגן על הפיאנוקטייל שבנה את יצירתם של אלינגטון ומיילי "Black and Tan Fantasy" והצלילים הופכים לקוקטייל. הפיאנוקטייל של ויאן משלב שתי הנאות חושיות – הטעם והשמיעה. האחת לא באה על חשבון השנייה, הן מפרות זו את זו וניזונות האחת מהשנייה.

קראתי גם על בוריס ויאן, אחת הדמויות הבולטות של שנות הארבעים והחמישים בפריז. ויאן עבד כמהנדס בשעות היום ובלילה בילה עם הבוהמה הפריסאית והזרה שהתקבצה בשנות הארבעים והחמישים ברובע סן ז'רמן דה פרה. מי לא היה שם באותה התקופה? נשות החברה הגבוהה, שחקני הוליווד, סופרים ואנשי רוח, נגני ג'אז, זמרים וזמרות. אחרי הבילויים ניגן ויאן בחצוצרה במרתפי ג'אז אפופי עשן וביניהם "לה טאבו" המפורסם. בין לבין, לא ברור לי איך, מצא זמן לכתוב יצירות ספרותיות רבות.

"- תשתה מתאבן? שאל קולן. הפיאנוקטייל שלי גמור, זאת הזדמנות לנסות אותו.
– הוא פועל?
– יוצא מן הכלל. היה לי קשה לכוון אותו, אבל התוצאה עולה על כל הציפיות. מתוך ה- Black and Tan Fantasy קיבלתי תערובת מדהימה ממש.
– מה העיקרון? שאל שיק.
לכל תו, אמר קולן, התאמתי סוג מסויים של אלכוהול, של ליקר, או של בושם. הדוושה המעמעמת מפיקה ביצה טרופה והמגבירה – קרח. כדי לקבל מי-זלצר צריך לסלסל ברגיסטר הגבוה. הכמויות הן ביחס ישר למשך: שווה ערך של רבע-שמינית הוא החלק השישה-עשר של יחידה, של רבע-טון – יחידה, של טון שלם – יחידה כפולת-ארבע. כשמנגנים קטע איטי, מופעלת מערכת רגיסטרים, הדואגת לכך שהמינון לא יגדל – כי אז היתה הכמות גדולה מדי – אלא רק תכולת האלכוהול. ולפי משך הקטע אפשר, אם רוצים, לשנות את ערך היחידה – להפחיתו, למשל, למאית הערך הרגיל, כדי שאפשר יהיה לקבל משקה המביא בחשבון את כל ההארמוניות, וכל זה באמצעות כוונון צדדי.
– זה מסובך, אמר שיק.
הכל מופעל על-ידי חיבורים חשמליים ומימסרות. לא אפרט לך, אתה מכיר את זה. וחוץ מזה, הפסנתר גם מנגן באופן בלתי-תלוי.
– לא יאומן! אמר שיק.
– רק דבר אחד מפריע, אמר קולן, הדוושה המגבירה בשביל הביצה הטרופה. הייתי צריך מערכת תשלובת מיוחדת, היות שכשמנגנים קטע "חם" מדי, נופלות חתיכות של חביתה לתוך הקוקטייל, וקשה לבלוע. עוד אטפל בזה. בינתיים, מספיק לשים-לב. אם תרצה שמנת, נגן סול נמוך.
– אני מכין לי קוקטייל כזה לפי Loveless Love, אמר שיק, זה יהיה עצום. שיק ניגש אל הפסנתר. בסוף הנעימה נתקפל חלק מהלוח הקדמי בחבטה, והתגלתה שורת כוסות. שתיים מהן היו מלאות עד גדותיהן בתערובת מעוררת תיאבון.
למען האמת, אמר קולן, קצת חששתי. ברגע מסוים זייפת. מזל שזה היה בהארמוניה.
זה מתחשב בהארמוניה? שאל שיק.
לא בכולן, אמר קולן. זה מסובך מדי. יש רק כמה קשרים. שתה ובוא לאכול."
* * *

בוריס ויאן "צל הימים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, תרגום: אליה גילדין) עמ' 12-13. ההדגשה שלי – מ.ג.