מארדונה של קוסטריצה / לקראת מונדיאל

 

בזמן שכותרות מוספי הספורט צעקו שמראדונה הצהיר שאם ארגנטינה תחת שרביטו תזכה במונדיאל 2010 הוא ירוץ עירום מסביב לאצטדיון "אל אובליסקו" בבואנוס איירס, נזכרתי במראדונה אחר.

נזכרתי במראדונה כפי שהוצג בסרט "מראדונה" של אֶמיר קוסטריצה משנת 2008, שראיתי בפריז.
הסרט נעשה מתוך הערצה, הערכה ורצון עז להתקרב לאדם והאגדה.
אֶמיר קוסטריצה עוטף את דייגו ארמנדו מראדונה באהבה.
במשך שנתיים עקב הבמאי הסרבי אחרי מראדונה האדם, מנסה להבין אותו מקרוב, והתוצאה – מרתקת.

כבר בשנת 1998, בסרט "חתול שחור חתול לבן" צועק מאטקו הצועני, מייד לאחר שהוא זוכה במשחק הקלפים (שהוא משחק נגד עצמו): "מראדונה!".
השינוי בתסריט המקורי ("גול!") נבע מכך שקוסטריצה, אוהד שרוף, רצה להעביר לצופים את התחושה של ניצחון מוחלט.

קוסטריצה הכריז רשמית על תחילת הפרויקט כבר בתחילת שנת 2005: "יהיה זה הסרט הראשון שיבחן היבטים שונים של חייו של מראדונה".

אכן, הסרט מציג את שני פנים של מראדונה: מצד אחד – הדמות הציבורית, הגיבור, האייקון, הסלבריטאי, הפעיל פוליטי-חברתי, בעל דעות מוצקות, קרוב למנהיגים כמו פידל קסטרו, ומתנגד לגלובליזציה; ומצד שני – מראדונה כפי שלא נראה בעבר. איש המשפחה, אדם רגיל עם ציפיות, שמחות, פחדים ותסכולים.

דייגו מראדונה, 1987. צילום: ויקיפדיה
דייגו מראדונה, 1987 

אחד הקטעים שהרשימו אותי במיוחד בסרט הוא דווקא קטע מצולם במצלמה ביתית, ובו נראה דייגו, הילד בן ה- 9, עוד לפני שהתקבל לבוקה ג'וניורס, לובש חולצה מס' 10 ואומר, בלי להתבלבל ותוך שהוא מישיר מבט למצלמה, שכשיהיה גדול ישחק בנבחרת ארגנטינה, יביא לארגנטינאים את גביע המונדיאל ונבחרת ארגנטינה תהיה אלופת העולם.

בגיל 11 התגלה מראדונה על-ידי צייד כישרונות והשאר – היסטוריה.

דייגו מראדונה, 1988. צילום: ויקיפדיה
דייגו מראדונה, 1988

במבט לאחור, דייגו המבוגר נזכר, כשכבר אז, כאשר צולם קטע הוידאו, היה לו ברור כיצד יתנהלו חייו. הכל היה די מסודר וידוע מראש, הוא נאנח, "חוץ מהקוקאין".

הקוקאין, כך הוא מסביר – בקטע חינוכי משהו – הרס את חייו ולמעשה מחק תקופה ארוכה מהם. הוא לא היה נוכח ממש בחיי בנותיו הגדולות ואף איבד מיכולותיו כספורטאי. עם תום הקטע הזה, שהוא אחד החלשים בסרט, מוחלים האוהדים, ובראשם קוסטריצה, לכוכב על שגיאותיו.

הקטע המרתק בסרט, לטעמי, הוא הפיכתו של מראדונה מכוכב "פלקאטי" חד-מימדי, שאפילו כנסייה הוקמה לכבודו בארגנטינה – מעין כת שחבריה מעריצים את ה-"דייגו יד האלוהים" – לאדם רב-מימדי ופעיל פוליטי-חברתי. החל מהשער המפורסם נגד אנגליה שהיה בשבילו ובשביל נבחרת ארגנטינה הבעת מחאה פוליטית לאחר המלחמה במקסיקו, דרך דחיית מפגשים עם נשיאי ארצות הברית ובמקביל הליכה לפגישה עם קסטרו בקובה, קעקוע הפגנתי של פניו ושל אלה של צ'ה גווארה על זרועותיו, וכלה בהשתתפות בהפגנות פוליטיות אלימות כנגד התערבות של צפון אמריקה בענייני דרום אמריקה. הסרט קושר בין תרבות הכדורגל הארגנטינאית לבין מחאה אידיאולוגית חברתית-פוליטית. דרך ארוכה עשה הילד משכונת העוני בבואנוס איירס ועד לבגרות ועד לראיון עם קוסטריצה.

קטע מרתק נוסף הוא זה הקושר בין ילדותו של מראדונה לבין סרטיו הקודמים של קוסטריצה עצמו ולחיים בזבל בסראייבו, עיר הולדתו של הבמאי (כיום חלק מבוסניה-הרצוגובינה). קוסטריצה מעמיד אלה מול אלה את חיי הדלות בשכונות העוני בארגנטינה, ובמיוחד בווילה פיוריטו, פרבר עני של בואנוס איירס בו גדל מראדונה, לבין החיים במחסור בסראייבו. זה אותו העוני. "אנחנו מדברים אותה שפה". מראדונה מדבר בסרט על הילדים העניים מהפריפריה, ועל יכולותיהם בכדורגל. זהו, למעשה, כרטיס הכניסה שלהם לעולם אחר, עשיר יותר ונעדר-אלימות. גם קוסטריצה החל בקריירה של שחקן כדורגל, אולם כרטיס הכניסה האמיתי של קוסטריצה לעולם אחר ניתן לו עם קבלתו לאקדמיה של הבמאי מילוש פורמן בפראג.

שילוב קטעים מתוך סרטיו הקודמים של קוסטריצה, וכן קטעי אוטוביוגרפיה שלו לצד ההתפתחות בקריירה של מראדונה מיועדים, כך נדמה, לשכנע את הצופים בסרט, כי אכן קוסטריצה האוהד הוא הוא המתאים (qualified) ואין אחר מתאים יותר ממנו, לספר את סיפורו של מראדונה. ההערות של קוסטריצה בנוגע למראדונה מרתקות ומלמדות על חינוך עשיר והיכרות תרבותית מרשימה. הסרט הוא על מראדונה, אבל בין השורות ניתן לגלות הרבה מאוד על קוסטריצה האדם וקורות חייו.

קוסטריצה יצר סרט אישי מרתק, במובן מסוים המשך של סרטיו הקודמים. סרט שנעשה מתוך אהבה ובאהבה – לאוהדי קוסטריצה ולאוהבי כדורגל.
לקראת המונדיאל כדאי לנקות את האבק מהדי.וי.די ולצפות בסרט פעם נוספת.

* * *

צילומים: ויקימדיה