לרקוד, לרקוד, לרקוד / הַרוּקִי מוּרַקַמִי


התוודעתי לכתיבתו של הַרוּקִי מוּרַקַמִי בזכות האקס שלי, ועל כך תמיד אוקיר לו תודה. יום אחד בחודש מרץ הוא שלף מספרייתו את הספר "קפקא על החוף" ובמשך חודש וחצי נדנד לי ללא הפסקה לקרוא אותו. לקראת סוף אפריל בואכה מאי נשברו החומות. גמעתי את הספר בשקיקה וכשסיימתי רציתי עוד.

admin-ajax.php-13

קראתי אחריו גם את "יער נורבגי", "מרדף הכבשה", "קורות הציפור המכנית", "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם" (הספר האהוב עלי אחרי "קפקא על החוף"), "ערבה עיוורת עלמה נמה", ו"אחרי החשכה". אפילו זלגתי בדרך (אחרי "ארץ פלאות") אל "כריש זיכרון" של סטיבן הול (עוד ספר מומלץ).

מורקמי הכניס אותי לתוך מבוכים, מסדרונות, חדרים אפלים וטחובים, מרתפים, וטווה חוויות מטשטשות מציאות ודמיון. חוקר את מעמקי הזהות האנושית ביצירתיות מלהיבה.

"גם אילו עמדו החיים לרשותי ויכולתי לחיות אותם מחדש, לא יכולתי לתאר לעצמי שלא אעשה הכול כמו שכבר עשיתי. בסופו של דבר, הכול – החיים הללו שאני מאבד – הם אני. ואינני יכול להיות אני אחר חוץ מאשר אני עצמי. נכון או לא? פעם כשהייתי צעיר, חשבתי שאוכל להיות מישהו אחר. אעבור לגור בקזבלנקה, אפתח בר ואפגוש את אינגריד ברגמן."

בגיל תשע היה זה גם החלום שלי, בשינוי קל – קיוויתי לפגוש את האמפרי בוגארט.

שלושים ואחת שנים לפני שקיבלתי לידיי את "קפקא על החוף", באחד מימי אפריל בשנת 1978, צפה הרוקי מורקמי במשחק בייסבול בליגה היפנית, ותוך כדי צפייה, נחתה עליו ההכרה כי הוא מסוגל לכתוב.
לקוחות בר הג'אז שניהל באותו זמן לא האמינו לו, אשתו היתה עוד יותר ממופתעת, אבל כבר באותו יום קנה ניירות ועטים ומאז הוא כותב וכותב.

נדמה שהכל יכול להתרחש בעולמו של מורקמי, ושום דבר שקורה לגיבורים לא נראה תמוה או מוזר. הכל אפשרי והרשות נתונה.

לפני שבועיים קניתי את "לרקוד לרקוד לרקוד". זהו הרומן השישי של מורקמי, שיצא לאור כבר בשנת 1988, אולם רק עכשיו תורגם לעברית על-ידי כרמית גיא. הספר הוא המשך הרפתקאותיו של גיבור "מרדף הכבשה", שמתרחשות ארבע שנים לאחר תום הסיפור המקורי.

כבר בהתחלה מצאתי נקודות משיקות ביני לבין גיבור הספר: "המשימה היתה מאמר שכותרתו "לאכול טוב בהקודאטה" עבור שבועון נשים. צלם אחד ואני התבקשנו לבקר בכמה מסעדות. אני אכתוב את הכתבה, הוא יספק את הצילומים – חמישה עמודים בסך הכול. טוב, מישהו חייב לכתוב את הדברים האלה. כמו איסוף אשפה וגריפת שלג. אין זה חשוב אם היא מוצאת חן בעיניך אם לאו – עבודה היא עבודה. במשך שלוש שנים ומחצה אני מרים את התרומה הזאת לחברה. גריפת שלג, אתם יודעים. שלג תרבותי."

הספר, עוד יותר הזוי מהרגיל, בא לי בדיוק בתקופה הזויה משלי, וכך שקעתי לי בספר, מרגישה כאילו זה אך המשך טבעי של המציאות. כל כך התחברתי לתיאוריו של מורקמי, עד שתוך כדי קריאה כשהייתי בערך בעמוד 83, עלתה בי מחשבה מוזרה: הלוא רצית לקרוא את הספר החדש של מורקמי וגם קנית אותו – כך חשבתי – ועכשיו יש לך זמן, אז למה לעזאזל את לא קוראת אותו?!?. תכף ומייד סגרתי את הספר, וחיפשתי בערך דקה את (אותו) הספר, עד שקלטתי שהוא לצידי ואני כבר קוראת אותו בשקיקה… חוויה סוריאליסטית לחלוטין.

הספר נקרא על שם השיר – Dance, dance, dance – של להקת הדלס (The Dells) משיקאגו אילינוי, להקת R&B ווקאלית שפעילה כבר למעלה מחמישים שנה. נוסטלגיה.

השם מתקשר, כמובן, למסר שמעביר איש הכבשה לגיבור הרומן, מסר שאימצתי גם אני בשמחה: "לרקוד," אמר איש הכבשה. "אתה חייב לרקוד. כל עוד המוזיקה מתנגנת. אתה חייב לרקוד. אפילו אל תחשוב למה. אם תתחיל לחשוב הרגליים שלך ייעצרו. אנחנו ניתקע. אם אנחנו ניתקע, גם אתה תהיה תקוע. אז אל תתעסק עם זה. אתה חייב לשחרר את מה שתקוע בתוכך. אתה חייב להשתחרר. אתה חייב לשחרר את מה שכובל אותך. אתה חייב להשתמש בכל מה שיש לך. אנחנו יודעים שאתה עייף, עייף ופוחד. זה קורה לכולם, בסדר? רק אל תרשה לרגליים שלך לעצור."

* * *

הציטוטים: לפי הסדר:  מתוך "ארץ פלאות קשוחה" עמ' 314; מתוך "לרקוד לרקוד לרקוד" עמ' 10; מתוך "לרקוד לרקוד לרקוד" עמ' 83.

* * *

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות