להגדיל לך את הבלוג בשקל תשעים? / על בלוגרים ואוכל 1

 

הניצוץ

1996. כפות תמרים (שף עופר גל), תפוח זהב (שף ישראל אהרוני) וקרן (שף חיים כהן). הסיפתח.

פירנצה. רומנטיקה באוויר. אלי ואני סועדים אצל השף האיטלקי אנדראה ברטון במסעדת Enoteca Pinchiorri. מסעדה מעוטרת שלושה כוכבי מישלן וחמישה מזלגות. היתה זו אהבה ממבט ראשון. או אהבה מטעם ראשון – בקולינריה. טעם של מנת amuse-bouche שהוגשה לנו בצוותא חדא עם התפריטים – שלוש צלעות ארנבון בעיצוב מעורר התפעלות והשראה. זו היתה סעודה שבה כולם מילאו את תפקידם – השף, הטבחים, המלצרים, הסועדים – כחלק ממסורת מופלאה של מאות שנים. (קראו עוד כאן).

מאז אני מתעדכנת מדי שנה בתנ"ך (Michelin, Gault Millau) ובמדריכי Hugh Johnson ו- Robert Parker.
אכלתי בעשרות מסעדות שלושה כוכבי מישלן, ובעשרות מסעדות שני כוכבים וכוכב אחד. אכלתי גם בעשרות מסעדות ישראליות. טיילתי בכרמים, ביקרתי ביקבים, שתיתי יינות, שוחחתי עם יצרני גבינות ולחמים, עם חקלאים ומקומיים.

ניסוי, טעיה ותהיה

אחרי כל טיול חווייתי, שהיה ממוקד באוכל ויין, הייתי מספרת סיפורים לחברות ולחברים. כמעט תמיד זה היה במסגרת ערב אוכל ויין עם מצגת תמונות וסיפור. הכל בעל-פה. תמיד בעל-פה.

החל משנת 2005 ערכתי ניסיונות משלי. בישלתי לפי מתכונים, הכנסתי בהם שינויים, אם לא הצליחו ניסיתי להבין למה. הטלתי ספק ב-הכל והמצאתי ארוחות משלי. כל יום וארוחת הערב שלו. שלוש מנות ייחודיות. הזמנתי גם חברים לאירועים. הלכתי בעקבות אהבתי הראשונה והכנתי להם (בעיקר) מנות קטנות, משעשעי-חיך. המשכתי גם בפריז. מאוחר יותר, מובלת שוב על-ידי יצר הסקרנות, העניין והאהבה לדבר, עבדתי במשך חודש במטבח של מסעדת טפאו ואני מודה לצוות ובמיוחד לשפית אביבית פריאל-אביחי על חוויה מדהימה.

ואז, בחודש אוקטובר 2008, הציעה לי חברה טובה להתחיל לכתוב את החוויות שלי.

"נראה לך?" ביטלתי את הצעתה בתנועה מזלזלת.

במחשבה שנייה, החלטתי לנסות. לא היה קל. התחלתי לכתוב במחברת, לעצמי.

לאחר חודשיים וחצי אזרתי אומץ ופתחתי חשבון באתר דה-מרקר קפה והעליתי חוויות אישיות.

בחודש אוגוסט 2009, למעלה מתשעה חודשים לאחר מכן, כתבתי לראשונה על חוויה שהיתה קשורה, בין היתר, באוכל. היה זה ערב שהחל במפגש עם שף דניאל זך בבירגרטן ("כרמלה בחצר") של מסעדת "כרמלה בנחלה" ובסיור לילי משותף בשוק הכרמל והסתיים בשיחה מרתקת ב"פרוזדור" (ז"ל) עם ניסים הבעלים. בסופו של יום, הכל סובב סביב אנשים, כפי שכתבתי אז: "להסתכל על אנשים זרים ולנסות לנחש מאיפה באו ולאן הם הולכים ולבנות להם פרופיל מתאים, זה ממכר. אפילו יותר מרתק מתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. זה הריאליטי של החיים, של חיי הלילה של תל-אביב."

בלוגרית אוכל?

בחודש דצמבר 2009 הוזמנתי לראשונה, על-ידי דוד קסירר, מנהל קהילת "אוכלים בחוץ" בקפה-דה-מרקר, לארוחת טעימות של קייטרינג דמפלינג פאלאס. תאונה שהובילה לפקק בנתיבי איילון גרמה לי להגיע לאירוע באיחור אופנתי של שעה וחמש דקות (איחור ברמת אופנת haute couture, לא סתם). היה שווה, בעיקר כי כך פגשתי את יולה זובריצקי, שהפכה ברבות הימים לחברה טובה ולשותפתי למיזם MiYu.

בהמשך כתבתי יותר על חוויותיי ממסעדות גורמה וממסעדות פחות-גורמה. קראתי ספרים על ביקורת מסעדות, על כתיבה קולינרית, על שפים ועל foodies. עברתי מדה-מרקר-קפה לאתר משלי – האתר הזה.

בחודש דצמבר 2010 הושבת האתר לחלוטין עקב מתקפת האקרים. עבדתי תקופה ארוכה על השבתו לחיים, והוא קיבל גם שם חדש, שוב בעקבות חוויה מקסימה: It all began with a beautiful napkin.

כתבתי ואני כותבת באתרים שלי, כתבתי ואני כותבת באתר MiYu ובאתרים נוספים בתשלום (- תחת שמי או בשם אחרים).

עבור חלק הארי של החוויות הקולינריות ואירועי התרבות שילמתי, ואיני מצטערת על כך.

אני לא עיתונאית, לא מבקרת מסעדות ולא מבקרת תרבות. וזוהי פריבילגיה. אין לי עורך שמכתיב היכן לבקר ומתי לסקר. בשנים האחרונות מטשטשים במקצת הגבולות בין עיתונות לבין הכתיבה בבלוגים, אולם עדיין יש בין השתיים אבחנה ברורה. הפריבילגיה שלי ככותבת היא להיות אותנטית, לצאת מהקופסא, לא לכתוב לפי כללים מוכתבים מראש, להוסיף צבע וחוויות אישיות שנזכרתי בהן תוך כדי אירוע, לכתוב בסגנון אישי וחופשי.

במקומות מסוימים מכירים אותי (איזה כיף!) ובמקומות אחרים – לא. מכיוון שבחלק מהמקומות אינני אוכלת "בעילום שם", הרי שאני יכולה לנצל את היתרונות שבכך – אני יכולה לשאול שאלות, לפגוש אנשים מעניינים, לנסות מנות מיוחדות. לדעתי, יש ערך מוסף לפגישה עם השף או הבעלים של מסעדה או בר, פגישה שחושפת מידע מרתק על "מאחורי הקלעים" של המקום, פגישה שמאפשרת לי לשתף את הקוראים בזווית ראיה ייחודית על מקום שאולי כבר נכתב עליו רבות עוד קודם. אני העורכת של עצמי. לטוב ולרע. מי שיאהב את הסגנון ימשיך לקרוא על חוויותיי ומי שלא – ימשיך הלאה.

בשני גליונות עוקבים של המגזין "על השולחן" (דצמבר 2010 וינואר 2011) פרגנו לכתיבתי כ"בלוגרית אוכל". התמלאתי אושר אבל בו זמנית זזתי באי נוחות. מי רוצה להיות בלוגרית אוכל?

(יש המשך – חלק שני)

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות