להגדיל לך את הבלוג בשקל תשעים? / על בלוגרים ואוכל 2

 

(כבר קראתם את החלק הראשון?)

על בלוגים, בלוגרים ובלוגרי אוכל

במקור, המילה "בלוגר" תיארה כותב בפלטפורמה מסוימת, דהיינו בבלוג, לצורך הבעת דעות ושיתוף בחוויות. תכני הבלוג גלויים לגולשים ברשת – לקריאה ולתגובה. פלטפורמה נוחה שנגישה לכל אחת ואחד. כל אחת ואחד יכולים לפתוח בלוג. Yes, we can. זה הקסם והיופי שבדבר. כל אחת ואחד יכולים לכתוב על הכל.

באותה מידה, אף כותב אינו מאלץ אחרים לקרוא את אשר כתב. קוראים שנהנים מהכתיבה שלי ימשיכו ויקראו עוד. אולי אף יירשמו לרשימת תפוצה. קוראים שלא נהנו, לא ישובו ויפקדו את הבלוג. זכותם. ייתכן שבמקומם יבואו אחרים. כותבים איכותיים יבלטו, אחרים פחות. לעתים רבות אין קשר בין איכות הבלוג לחשיפה ולבולטות שלו.

לבעלות על בלוג מתלווה גם אחריות כלפי שניים: כלפי הקוראים וכלפי מושא הכתיבה – המסעדה, בית הקפה, בר, קייטרינג, מוצר, שף זה או אחר. אחריות אישית שמוטלת על הכותב להתמודד עם עובדות בצורה הוגנת ואתית. כותב אחראי יעדכן את קוראיו בכל קשר שיש לו למושא הכתיבה (האם הוא גם יועץ קולינרי של המקום? האם עבד שם בעבר כשכיר? האם מנהל את המדיה החברתית של העסק?) או האם קיבל טובת הנאה כלשהי תמורת הכתיבה (ארוחת חינם, הנחה מיוחדת וכו') או תמורת ארגון ערב הבלוגרים. כותב אחראי יכתוב ביקורת ללא פזילה אל עבר היחצ"נים שהזמינו אותו לאירוע הבלוגרים או אלה שעתידים להזמין אותו לאירוע הבא. קוראיך יבטחו בך אם ידעו כי אתה אומר אמת ונאמן לעצמך.

יש כותבים מכל המינים ומכל הסוגים. הבדלי האיכות ניכרים בהם. מתחילים, מתקדמים, מבשלים, שפים, אוכלים, מבינים באוכל אבל לא יודעים לכתוב, יודעים לכתוב אבל לא מבינים באוכל. לא חסר. ומהר מאוד הפך המונח "בלוגר אוכל" לשם גנאי עם אסוציאציות שליליות. אני מכירה מספר אנשים שעשו ועושים שמיניות באוויר על מנת שלא יתוייגו כ"בלוגרי אוכל". בראייה מהצד, מעשיהם מצחיקים אותי לפעמים, אבל אני מבינה אותם לחלוטין. יש מתוך הכותבים גם free-riders, 'תופסי טרמפ' ברכבת הטרנדית של כתיבה על אוכל. שהרי כולם מבינים באוכל, כי כולם צריכים לאכול, לא? גשם של ארוחות חינם מחכה בפינה לבלוגר האוכל. ומהו סימן ההיכר לבלוגר האוכל? בלוג אוכל. אז רוצו לפתוח בלוג באחת הפלטפורמות הקיימות, כנו אותו בשם רלבנטי והכתירו עצמכם כבלוגרי אוכל. בקשו מחברים לעשות לך "לייק" בפייסבוק, לשתף ולייצר כניסות וכך גם תוכל להרשים מפרסמים פוטנציאלים או יחצ"נים למיניהם.

אל תבינו אותי לא נכון, זה בסדר להשתתף מעת לעת באירוע מבלי לשלם, אבל ברגע שזה הופך להרגל, ברגע שהבלוגר רודף אחרי אירועים חינמיים, הוא מסתכן באובדן האחריות, הכבוד העצמי והאותנטיות. אחת העצות הטובות שקיבלתי בתחילת דרכי ומתאימה גם כאן היתה: "אל תהיי זונת אירועים".

אירועי בלוגרים

אני יכולה לשחזר היטב את אירועי הבלוגרים שאליהם הוזמנתי והגעתי. כיום, רוב היחצ"נים לא מזמינים אותי לאירועים. מצד אחד זה קצת מעציב, ומצד שני גם משמח. בנוסף, דיללתי מאוד את הנוכחות שלי באירועי בלוגרים למיניהם שאליהם אני כבר כן מוזמנת. וכל זה למה? מכמה וכמה סיבות.

בראש ובראשונה משום שכפי הבהרתי קודם, הפריבילגיה שלי ככותבת היא להעביר חוויה אישית ואמיתית. אירוע בלוגרים הוא לא חוויה אמיתית. כינוסם של קבוצת כותבים יחדיו על מנת שייחשפו למקום מסוים ויכתבו עליו היא אירוע מלאכותי. מעבר לכך שקשה עד בלתי ניתן להתרשם מהשירות הרגיל (שכן צוות המסעדה יודע על האירוע) הרי שכבר אירע לי כמה פעמים שגיליתי, בביקור נוסף פרטי במסעדה, שהתפריט שהוצע במסגרת אירוע הבלוגרים לא היה זהה לתפריט הרגיל של המסעדה, או שהוגש בצורה שאינה צורת ההגשה הרגילה לסועדים. התוצאה היא, שהחוויה שמתוארת בסיקור של האירוע מתרחקת עד מאוד מחוויה אישית אמיתית של סעודה במסעדה. בנוסף, אחד הפרמטרים החשובים בסעודה היא החברה עימה חולקים את החוויה. רבים מהבלוגרים הם מכרים וידידים, אך הם אינם הבחירה הראשונה שלי לחברה לבילוי. לשם כך יש חברים אמיתיים.

לפעמים אני מרגישה שמוניתי בעל כורחי לועד העובדים של בלוגרי האוכל או לנציגתם עלי אדמות: יותר מדי פעמים שמעתי רטינות וקיטורים מאת שפים ובעלי מסעדות על מוסד "ארוחות הבלוגרים". אין פגישה עם שף או בעלים של מסעדה, בית קפה או בר, שלא מסתיימת בהערות כאלה או אחרות על "בלוגרי האוכל": על אלה ש"חייבים" להזמין אחרת יכתבו ביקורת קוטלת; על אלה ש"אין מה לעשות", נזמין אותם; על אלה שלא רוצים להזמין כי לא מעריכים אותם; ועל אלה שמעריכים אבל אף אחד לא קורא אותם אז חבל לבזבז עליהם ארוחה טובה.

ועם כל הקיטורים, ארוחות הבלוגרים ממשיכות להתקיים וכולם מוזמנים.

שפים ובעלי מסעדות: אתם גידלתם ורוממתם כותבים ובלוגרים, אירחתם אותם ונתתם להם כבוד של מלכים, העיקר שיכתבו עליכם. אתם הבאתם את חלקם לניפוח החזה ולהעלאת האגו. עכשיו הבלוגרים בעמדת כוח ואתם מתפלאים מאיפה מגיעה ההתנהגות המבישה לעתים במסגרת ארוחות הבלוגרים.

ובכל זאת, גם בימים אלה מארגנים אנשי יחסי הציבור עבורכם אירועי בלוגרים על מנת להגדיל את החשיפה. אינכם עקביים: אתם מקטרים על התנהגותם של בלוגרי האוכל ומבטלים את הבנתם בתחום ובו זמנית אתם מחזרים אחריהם בארוחות ובהטבות נוספות.

מעבר לכך שאירוע בלוגרים עצמו הוא חוויה מלאכותית, הרי שהתוצאה של אותו אירוע (פוסטים שמתארים את האירוע ומופצים בו זמנית על ידי מספר כותבים ברחבי הרשת, בעיקר על-ידי שימוש בפייסבוק) יוצרת חשיפה למותג הרלבנטי, אולם המדובר בחשיפה מוגזמת, נקודתית וקצרת טווח. תחשבו על זה.

ובכל זאת, קצת אופטימיות לא תזיק

אני לא משלה את עצמי: אירועי בלוגרים ימשיכו ויתקיימו גם לאחר פרסום רשימה זו. בלוגרי אוכל מכל קצווי הקשת ימשיכו להיות מוזמנים לאירועים אלה ובמקביל יימשכו הקיטורים של שני הצדדים.

עם זאת, אני סבורה שניתן (גם) להזמין בלוגרים לסקר מסעדה, בית קפה או בר ובכל זאת לשמר מידה מסוימת של חוויה אותנטית.

דרך אחת היא לאפשר להם להגיע בזמנם החופשי, עם חברים שאיתם הם נוהגים לבלות, ולמצוא דרך לתגמל אותם בעבור כתיבתם. אם על-ידי כיסוי עלות הזמנתם של הבלוגרים, אם על-ידי הזמנתם בשנית על חשבון המקום לאחר שהשקיעו וכתבו את סקירתם, או באופן יצירתי אחר. דרך אחרת היא לארח אותם לארוחה כבודדים או בזוגות, מעת לעת ולא כקבוצה באופן חד-פעמי. בשתי הדרכים המוצעות תהיה חשיפה מדורגת ומתמשכת של המקום לקוראים שונים, והחוויה המתוארת תהיה אותנטית ואמיתית הרבה יותר.

ולסיום, אציין עוד נקודה כואבת: היעדר התייחסות לפוסטים של בלוגרי אוכל שהשקיעו מזמנם ובחרו לכתוב על מקום זה או אחר לאחר שהתארחו בו, בין אם הוזמנו ובים אם שילמו מכספם עבור האירוח. מילה טובה וקישור לפוסט מתוך דף העסק בפייסבוק או באתר האינטרנט של המקום הם תגובה נאותה. למהדרין, מותר גם להזמין את הכותב לארוחה 'על חשבון הבית' או למצוא דרכים יצירתיות אחרות לתגמל אותו.

אחד הפוסטים שאני גאה בו מאוד – הצרפתייה הראשונה שלי – מתאר את חוויותיי ממסעדת L'Auberge de l'ill עטורת 3 כוכבי מישלין שבאלזס. מעוזם (אז) של השפים פול ומרק הברלין. בשנת 1999 אכלתי בה לראשונה, ומאז שבתי בשמחה אליה (ולמלון) עוד שלוש פעמים. הפוסט זיכה אותי במקום השני בתחרות הכתיבה לשנת 2010 של מסדר אבירי הגריל. שף פיני טבת, אחד מקוראיי וחבר של השף הברלין, ביקר במסעדה וסיפר לו על הפוסט שלי. מרק הברלין (פול, האב, נפטר בשנת 2008), הוחמא מאוד (כך סיפר לי טבת) ולא עבר זמן רב וקיבלתי בדואר ספר מתכונים של המסעדה עם הקדשה אישית. פרגון היא לא מילת גנאי.

ותחשבו (גם) על זה.