יפנית אני מדברת אליך / טעימת בירות Kiuchi Brewery

 

כשביקשתי מעופר רונן טרמפ ל- Brew Party השני של חובבי ציון שנערך ביום שישי האחרון, הוא התנה את הסכמתו בכך שאסייע לו בבישול. “בשמחה” קפצתי על ההזדמנות. וכך מצאתי את עצמי בבוקר יום שישי שמשי ונעים בדרך לרחבת דשא שליד בית אורי שבגן שמואל.

בסופו של יום, עזרתי קצת לרונן לבשל, או יותר נכון – לא הפרעתי לו לבשל, ותיעדתי את הבישול וגם את האירוע (אוטוטו פוסט).

עופר בחר לבשל בירה מאותגרת מוצא ואולי אפילו על גבול הסכיזופרנית: בירה בסגנון הודי עם כשות יפנית (בלבד).
אני החלטתי לקרוא לה: ניקיי – Nikkei.
נעים מאוד: Sorachi Ace IPA.

כשות ה- Sorachi Ace  שמוצאה מיפן, הזכירה לי טעימת בירות ממבשלת קיוצ’י היפנית שהשתתפתי בה מזמן מזמן.
באמת הגיע הזמן לכתוב עליהן.

רעידות האדמה והצונאמי שפקדו את יפן בחודש מרץ השנה פגעו במבשלת קיוצ’י, כמו גם במפעלים של סאפורו, אסהי וקירין, והובילה למחסור זמני בבירות ברחבי יפן.
בצירוף מקרים מוזר ומעניין, בעקבות חזרתה של המבשלה לפעילות שוטפת, מייצרים במבשלת קיוצ’י בירה חדשה בשם Nipponia, הבירה הראשונה שלהם שעושה שימוש בכשות המסורתית היפנית – Sorachi Ace.
הבירה תוצע למכירה החל מהחודש הבא.

שורו הביטו ובירו / בירה ביפן

מדו”ח רשויות המס היפניות עולה, כי בשנים האחרונות המשקה האלכוהולי הפופולארי ביותר ביפן הוא בירה (Biru, ‘בירוּ” ביפנית).
סגנון הבירה השולט ביפן הוא הלאגר, אם כי בקרב מבשלות הבוטיק ניתן למצוא גם יצרני בירות אייל.

בשל חקיקת מס משנת 1901, קיימת חלוקה ברורה בין המשקה האלכוהולי שניתן לקרוא לו “בירה” (Biru) לבין משקאות אלכוהוליים אחרים, שמכילים כמות לתת הנמוכה מ- 67% שנקראים :”האפושו” (Happoushu).
בשנת 2004 התווספה לשוק המשקאות האלכוהוליים קטגוריה שלישית, “האפוסיי” (Happoussei), שהיא שם כולל למשקאות שמופקים מפולי סויה ומרכיבים נוספים.

ארבעת מבשלות הבירה הגדולות הן קירין (Kirin), סאפורו (Sapporo), אסאי (Asahi) וסאנטורי (Suntory). במקביל למבשלות המסחריות קיימות מבשלות בוטיק מקומיות רבות (כן, גם ביפן).

רבותיי, היסטוריה

ייצור הבירה ביפן החל במאה ה-19, בתחילה עבור מלחים הולנדיים שעבדו בקו הסחר שבין יפן לבין האימפריה ההולנדית ובהמשך, עבור התושבים המקומיים. התיעוד הראשון של יפני יצרן בירה ביתי הוא משנת 1872, בעיר אוסקה.

כבר לפני כן, בשנת 1870, הקים וויליאם קופלנד, יזם אמריקאי, את המבשלה הראשונה ביפן – Spring Valley Brewery.
בשנת 1885 נרכשה המבשלה של קופלנד על-ידי Japan Beer Brewery, שלימים הפכה למבשלת קירין.

עם תחילת ייצור הבירה הגיעו ליפן ברומאסטרים גרמניים, ובמקביל נשלחו עמיתיהם היפנים לגרמניה להשתלמויות מקצועיות.
כך, כאשר הוקמה בשנת 1886 מבשלת  Hokkaido Kaitaku-Shi, מבשלת הבירה הראשונה בניהול ממשלתי, היה המהנדס הראשי של המבשלה, שיבאו נאגאקווה, בוגר קורסים לייצור בירה בגרמניה.
לימים, בסוף שנת 1887, נרכשה המבשלה על-ידי חברת סאפורו ושינתה את שמה בהתאמה.

בשנת 1889 הוקמה מבשלת Osaka Beer Brewing Company, שלימים הפכה למבשלת אסאי.
בשנת 1893, ארבע שנים בלבד לאחר הקמתה, זכתה המבשלה בפרס הראשון בתערוכה העולמית של שיקגו (Chicago World Fair), ובמשך השנים המשיכה להציג חידושים ושכלולים בשוק הבירה [כך, בשנת 1971 הציגה אסאי, לראשונה ביפן, בירה בפחית אלומיניום.
אסהי היא גם החלוצה במכירת בירה בחביות של 7 ליטרים (1977) ובהמשך במיני-חבית של 3 ליטרים (1979)].

אופרת הסבון של הבירות ביפן מתחילה בשנת 1906, שנה בה התמזגו שלוש מתוך ארבע המבשלות הגדולות אוסקה (אסאי), Japan Beer Brewery (קירין) וסאפורו לחברת Dai Nippon Breweries, ששלטה ב- 70% משוק הבירה היפני.
אולם אחרי מלחמת העולם השניה, בשנת 1949, התגרשו השלוש ודרכיהן נפרדו.
חברת דאי ניפון התפצלה לשתי מבשלות: אסאי ו- Nippon Brewery.
בשנת 1964, נרכשה Nippon Brewery על-ידי סאפורו והסתיימה האופרה.

בשנת 1953 קם (The Brewers Association of Japan (BAJ – ארגון יצרני הבירה של יפן, ארגון ללא כוונת רווח שפועל בהתאם להוראות החוק היפני בדבר ההתארגנות בענף תעשיית האלכוהול.

משנת 1994 ואילך, מייד לאחר שתוקן החוק כך שמינימום תוצרת הבירה למבשלה עמד על 60,000 ליטרים (במקום מכסת 2,000,000 ליטרים שהיתה קודם לכן), החלו לקום מבשלות בוטיק (‘ז’י-בירו’; בירה מקומית) רבות. באותה שנה גם קם ה- (The Japan Craft Beer Association (JCBA, ארגון בירות הבוטיק היפניות, ארגון ללא כוונת רווח שמארגן תחרויות, פסטיבלים ואירועים לקידום מבשלות הבוטיק.
ביפן פועלות כיום כ- 300 מבשלות בוטיק, שמקיימות קשרים הדוקים עם מבשלות בוטיק אמריקאיות וגרמניות.

מבשלת קיוצ’י (Kiuchi)

מבשלת קיוצ’י (Kiuchi) הוקמה בשנת 1823 על-ידי קיוצ’י גיהאי כמבשלת סאקי.
בשנת 1996 החלה המבשלה לייצר גם בירה, תחת השם Hitachino Nest Beer, עם לוגו הינשוף.
מתחילת 2000 פועל במקום גם יקב שמייצר יינות מענבי מרלו ושרדונה שגדלים בכרמים הסמוכים ובשנת 2003 הקימה משפחת קיוצ’י גם מזקקה לצד המבשלות. בקיצור, סיפור הצלחה מקומי.

 

בירות, קדימה, בירות

הבירה הראשונה שטעמתי היתה בירת ה- Hitachino Nest White Ale.
בירה בסגנון חיטה בלגית, שהוסיפו לה בבישול גרגירי כוסברה, אגוז מוסקט, קליפות תפוז ומיץ תפוזים.
זו הבירה הנמכרת ביותר של המבשלה ביפן ובארה”ב. כבר בזמן המזיגה לכוס הרגשתי את ריחם של אגוז המוסקט וגרגירי הכוסברה.
בירה בלונדינית, פרחונית ומתובלנת, ועם 5.5% אלכוהול גם קלה לשתיה.
בהחלט יכולתי להבין למה היפנים והאמריקאים אוהבים לשתות אותה עוד ועוד ועוד, אולם אני העדפתי להמשיך הלאה בטעימה.

הבירה השניה היתה ה- Red Rice Ale.
בירה שכשמה כן היא, עשויה מלתת ומאורז אדום. בירה שצבעה חום בהיר, עם ריח של אורז מתקתק ו- 7% אלכוהול.
כמעט שלא הבחנתי במרירות, אלא ממש מעט באפטר טייסט.
בירה חביבה, אולם עדיין חיכיתי (לשווא, בינתיים) ל- WOW.

הבירה השלישית העלתה אותנו ל- 8% אלכוהול.

בירת (Hitachino Nest XH(Extra High, בסגנון בראון אייל בלגי שהתיישנה בחביות בהן מיישנים את הסאקי.
בירה עכורה בצבע חום-נחושת, יבשה ומעט מרירה.
בלגימות הראשונות הזכירו לי התחושה, הטעם והאפטר טייסט שתיית סאקי.
ותוך כדי שאני מהרהרת ביני לבין עצמי למה בדיוק אני צריכה לשתות בירה אם אפשר לשתות את הדבר האמיתי, יעני סאקי, הגעתי לאמצע הכוס ומשהו מופלא קרה: הבירה התנתקה מהסאקי וקיבלה טעם וריח של דבש.
המתקתקות גברה על המרירות וממש נהניתי לסיים את הכוס והצטערתי שאין אפשרות ל- refill.

בעוד אני מתענגת על האפטר טייסט של זו, הגיעה תורה של בירה נוספת: בירת ה- Ginger Ale.
כמי שאוהבת ג’ינג’ר במאכלים שלה, ציפיתי מאוד לבירה הזו כבר כששחר הרץ הציג בפניי את הבירות לטעימה, וגם הציור על הבקבוק התאים לי למצב הרוח.
בירת ה- Ginger Ale, כשמה כן היא, מקבלת לקרבה במהלך הבישול שורש ג’ינג’ר טרי מגורר.
ניסיתי וניסיתי, אבל לא הצלחתי להריח ג’ינג’ר בבירה החומה הזו.
היה לה טעם חמצמץ ואפילו חומצי, שהזכיר טעם של משקה קל שנע בין ספרייט לקינלי.
לא ברור אם הבירה היתה מקולקלת (לדעת המומחים – לא) או שזה הקיק של היפנים.
מבחינתי – לא ג’ינג’ר ולא נעליים. אפילו לא ג’ינג’ר כבוש.

ואחרונה אחרונה חביבה, טעמתי בירת  Espresso Stout.
בירה שחורה כהה, 7.5% אלכוהול, שכבר כשנמזגה לכוסות הותירה אחריה שובל ריח אספרסו ומעט קצף תחרתי או תחרה קצפתית.
טעם של מרירות מלתת קלוי היטב, ממש אספרסו במיטבו, ועם גוף קל ונייד.
מכיוון שלא הכנסנו כלום לפה לפני ובמהלך הטעימה, הרי שכל מה שיכולתי לחשוב עליו בשלב זה היה איפה כדור גלידת הוניל שלי בשביל אפוגטו מהסרטים.
ואני לא יודעת אם זה היה בגלל המחשבות, אבל לבירה היה פתאום טעם מתקתק יותר, משהו בין פאדג’ למולסה, מתקתק מריר.
בירה נהדרת בשביל לקבל מכת קפאין על הבוקר, ועוד בלי קפאין.

ונגמר.

* * *

תודה רבה, שוב, לשחר הרץ על ההזמנה לטעימות.