ילדות, בלט ומרק קובה סלק / סוזאנה

מרד הנעורים שלי החל כבר בגיל גן חובה לערך. בזמן שכל חברותיי לגן ולבית הספר היסודי הלכו לחוגי בלט ופסנתר, אני – לא. המחנכים (רובן מחנכות) הסבירו להוריי כמה שחוגים אלה חשובים להתפתחות הילדה. לשמחתי, למרות שהייתי בת בכורה, הוריי לא התרגשו יתר על המידה מהעליהום הקבוצתי, לא התעקשו ואיפשרו לי לעשות מה שבאמת רציתי באותו הזמן.

בהתחלה רציתי להיות נדיה קומנצ'י. אז כבר בגיל 6 התחלתי להתאמן ברצינות בחוג להתעמלות קרקע ומכשירים (במשך 7 שנים, מי שלא קרא אודותיי מוזמן). שם למדתי משמעת עצמית ומחוייבות.

בהמשך, גיליתי את השירה ונהניתי מאוד במקהלה, כולל מספר לא מבוטל של סולואים בטקסים בבית הספר. נהניתי משיעורי המוזיקה הייחודיים לצוות המקהלה, בהם ניתחנו יצירות קלאסיות שונות, למדנו לקרוא תווים, לעמוד על הבמה ולהגיש שיר באופן אישי.

מכתה ג' ואילך ניגנתי בחלילית עץ ברצינות תהומית ובתיכון פתאום גיליתי את הגיטרה.

הכי נהניתי מהחוג לאמנות, שגם בו בחרתי. האפשרות ליצור ללא גבולות וללא ביקורת הלהיבה אותי ומשכה אותי כמו פרפר לאש. שעתיים בשבוע הייתי נכנסת בדלת המקלט (שם התנהלה הפעילות) ומגיעה לארץ פלאות. התנסיתי שם בסוגים שונים של טכניקות רישום, איור, ציור בטכניקות שונות ועל משטחים שונים, פיסול, הדפס ותחריטים, קולאז'ים, גרפיקה, הדפסים בעץ. וייסדתי בסיס איתן ליצירתיות ולמקוריות.

וביתר הזמן הפנוי שיחקתי המון עם יתר ילדי השכונה, מכל הסוגים ומכל הגילאים. הייתי אלופת משחק הגומי (עד גובה צוואר!), נהניתי ממחניים, שלושה מקלות ומחבואים. הכי אהבתי את המשחק הדבילי שבו זורקים כדור (טניס או כדורסל) בחוזקה לקיר. הזורק צריך לקפוץ מעל הכדור או להרים רגל מעליו, והבא בתור מאחוריו צריך לתפוס את הכדור לפני שייפול על הקרקע וחוזר חלילה. שעות על גבי שעות שיחקנו במשחק הזה שאין לי שמץ של מושג איך קוראים לו.

ויותר מכל למדתי שמותר לחלום.

באמצע שנות העשרים כעסתי קצת על ההורים שלי שלא התעקשו ושלחו אותי בכוח ללמוד קצת בלט. תיעלתי את הכעס לאנרגיה והלכתי ללמוד את יסודות המחול. חוויה קצת חורקת וכואבת, אבל הייתי בשמיים. במקביל החלה ההתעניינות ההולכת וגוברת שלי במחול, קלאסי ומודרני. צפיתי בהופעות רבות במשכן לאמנויות הבמה, בסוזן דלאל, בקיסריה וגם בחו"ל (לונדון, פריז, ניו-יורק, ברלין).

את מתחם סוזן דלאל אהבתי (ואני אוהבת) מאוד. לאורך השנים צפיתי בכמות גדולה מאוד של מופעים באולמות השונים. המתחם, הנטוע בשכונת נווה צדק, היווה לי בסיס לטיולים רגליים רבים.

ומדי פעם, לפני או אחרי מופע, בשעות הצהריים, ערב או לילה, אכלתי בסוזאנה.
אני מלווה את המקום, מעת לעת, כמעט מאז שנפתח. פה פגישה רומנטית על קאווה וכמה מאזטים בשעת לילה מאוחרת, שם פותחים שולחן בערב עם כמה חבר'ה לעדכונים ורכילויות, או ארוחת צהריים דשנה לפני או אחרי מופע. עד לפתיחת מתחם התחנה והמסעדות/מקומות הבילוי שבו (ויקי כריסטינה, האיטלקיה בתחנה, רג'ינה) היתה סוזאנה המלכה הבלתי מעורערת של האזור. האוכל בסוזאנה ביתי, המנות בארוחות טובות יותר מהמאזטים, והסך-הכל: אוכל, שתייה, אווירה ומיקום, מוצלח מאוד.

פסטיבל מחולוהט 2010 שמתקיים בסוזן דלאל הוא הזדמנות נהדרת להתחבר אל כל מה שזז בתחום המחול בישראל. וביקור בסוזן דלאל הוא הזדמנות נהדרת לשבת בסוזאנה.
אז הלכנו ביום שישי לאסוף את הכרטיסים ל"אינפראדום" של הכיאורוגרף רמי באר בביצוע להקת המחול הקיבוצית.
המוכר בקופת הכרטיסים הציץ בנו ושאל בחיוך: "הולכים לאכול בסוזאנה?" הינהנו בחיוך. "אל תוותרו על מרק קובה סלק. זה ממש חובה" תרם לנו הבחור המלצה קולינרית לפני שהמשיך ללקוחות הבאים.

שמחתי לגלות שסוזאנה עדיין שומרת על מעמדה. כדורי כבש ביוגורט וקובה בורגול בליווי טחינה היו נהדרים כמנות ראשונות ומרק הקובה בסלק (אכן חובה) מילא אותנו לפני הרמת המסך.

המחול "אינפראדום" לא היה לי קל לצפייה והעלה בי הרהורים על חוויות צבאיות שרק ישראלים חווים, ועל מצבינו הנוכחי במזרח התיכון. הבסיס ליצירה היה חוויותיו של באר מתקופת שירותו הצבאי כלוחם בסיירת מטכ"ל. נוכח החדשות בדבר לוחם סיירת מטכ"ל שנעלם במהלך תרגיל, החיפושים אחריו, ודבר מציאתו, הפכה היצירה לאקטואלית עד מאוד.

* * *

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות