יוליה על הים

יום ראשון על הבוקר, פגישה עסקית בנמל תל-אביב. מזג אוויר אפרורי משהו, בריזה קרירה משחקת לי בשיער, משאירה על עורי סימני חידודים חידודים ומזכירה לי שהגיע הזמן לקחת גם עליונית חמה בתיק, ליתר ביטחון. אחרי הפגישה כבר נהייה צהריים.

קבעתי עם חברים לאכול במסעדת יוליה. שמעתי עליה המלצות טובות, והנה הזדמן לי לאכול בה. תפריט הצהריים של יוליה מציע לסועדים בחירה בין שלוש ארוחות עסקיות לפי מחיר (68, 88, 118 ש”ח). תחת כל ארוחה עסקית מפורטת רשימת מנות עיקריות. את המנה העיקרית בחרתי בהמלצת חבריי לארוחה, שכבר אכלו ביוליה כמה וכמה פעמים. והתוצאה – שלושתנו הזמנו את אותה המנה. לעומת זאת, בבחירת הטאפאס גיוונו, וכך עלו על השולחן בזה אחר זה, טחינת פלפלים פיקנטיים; חציל צלוי בגריל עם ירקות, צ’ילי וגבינת עזים; וסלט  סלק וגבינת עזים חמה. ועוד לפני כן הגיעו הפוקצ’ות מלוות בשני מטבלים: צ’ימיצ’ורי וסלסת לימונים כבושים.

התנפלתי על הפוקצ’ה הטרייה, שהיתה משוחה במעט שמן זית, וטבלתי אותה בצ’ימיצ’ורי (שבביסים הראשונים נדמה היה יותר לפסטו) ובסלסת הלימונים הכבושים. נהניתי מהמעבר בין הביסים מטעם אחד למשנהו. יש בחילופי הטעמים המהירים משום אתגר למוח, הקולט ומעבד במהירות את האותות הנשלחים אליו ממרכזי הטעם שמרוכזים בעיקר בלשון.

טעמתי, בעידודם של חבריי, את טחינת הפלפלים עם גרגירי החומוס. מודה, אני לא מחסידי הפלפלים בצורת משחה (ולהבדיל – אני אוכלת בתיאבון פלפלים בצורתם הטבעית או קלויים), אבל הסתקרנתי וטעמתי בכל זאת. להפתעתי, עוד לפני שניתחתי מה קרה פה, קרעתי עוד חתיכה מהפוקצ’ה והושטתי יד לניגוב נוסף. כן, טחינת הפלפלים היתה פיקנטית, טעימה ביותר, משחה הומוגנית וחלקה.

אני בחרתי לטעום סלט סלק וגבינת עזים חמה. גם כאן נהניתי משילוב מעניין של סלק טרי (הרגישו!), חסה, ארוגולה, שעועית ירוקה ואגוזי מלך עם רוטב עדין. בצידי הירקות נחו להם שתי “קפסולות” מטוגנות וקראנצ’יות של גבינת עזים. הצטערתי מאוד שבסלט אין יותר משתי קפסולות טעימות כאלה, אולם מעבר לכך הסלט היה נדיב והיה לי קשה לסיימו.

הטאפאס השלישי, חציל צלוי בגריל עם ירקות בגריל, צ’ילי וגבינת עזים, לא היה לטעמי וכנראה שמסיבה זו התמונות שצילמתי אותו יצאו מטושטשות מאוד. שמתי לב, שעוד לפני שאני טועמת את המנות, אם המצלמה מתמרדת, צריך להקשיב לה, היא יודעת מה טוב. חברתי, שהזמינה את המנה ואכלה ממנה, לא הסתירה את התלהבותה, כך שאין ספק שהפגם אינו במנה אלא, אם בכלל, בי.

כאמור, במנות העיקריות גיוונו גם כן, ושלושתנו הזמנו את מנת האמנון של פעם עם צי’פס. יותר נכון, אני פיתחתי פתאום רצון עז לצ’יפס, אז נותרתי עם התוספת המקורית. חבריי לארוחה ביקשו (ונענו) להחליף את הצ’יפס בירקות קלויים על הגריל. אין ספק שזוהי חלופה בריאה ודיאטתית יותר. אבל כשבא לי צ’יפס – שום דבר לא יעמוד ביני לבין הצ’יפס שלי. טוב, נו – כמעט.

הצ’יפס שהגיע היה מעולף וקר. ברגע הראשון עלה בדעתי שאולי זה איתות לכך שגם אני צריכה לעבור לחלופה השפויה ולאכול ירקות קלויים על הגריל. אבל לא, לא נכנעתי לסימנים, וביקשתי מהמלצר להחליף לי את מנת הצ’יפס. צלחת הצ’יפס השני הגיעה חמה יותר וטיפה יותר רעננה, אבל עדיין זה לא היה זה. לפי הצבע שלו (הצילום עשה עימו חסד) היה נראה כאילו הבעיה היא בשמן הטיגון או בזמן שהייתו של הצ’יפס בשמן הרותח. הוא היה סביר, געגוע לצ’יפס אבל לא הדבר האמיתי.

זה אולי נשמע נדוש: דג האמנון היה טעים. בדרך כלל אני מעדיפה את הדגים צלויים על הגריל או אפויים בתנור, אבל בשרו של דג האמנון המטוגן היה רך ועסיסי, למעט בקצוות, והרוטב שהוגש לצידו, על בסיס סויה, היה מרענן. ושוב הצלחת שלי נראתה כמו שדה קרב. כשאני אוכלת דג שלם, יש לי שיטה, שיטה סמויה מעין, כי בעוד שלי מאוד ברור מסלול האכילה, ואני יודעת בכל רגע באיזה נקודה אני נמצאת ביחס לחיסול הדג, הרי שלמתבוננים מהצד השיטה שלי נדמית כתוהו ובוהו ללא כל התחלה או סוף ברורים. כאילו מתחולל על הצלחת שלי שדה קרב שבו כל לוחם הישר בעיניו יעשה, ללא מנהיג בעל שיעור קומה שייתן הוראות והנחיות. אז שתדעו – זה רק נדמה לכם. יש שיטה, יש הגיון, יש מסלול. מילה שלי.

המנות היו עשויות היטב. נהניתי יותר מהטאפאס מאשר מהעיקרית. סיימנו את הארוחה שבעים. ובכל זאת, נותרתי מאוכזבת. בדרכי לג’יפון לא יכולתי שלא לתהות מה בכל זאת פגם בחוויה שלי ביוליה. למה התחושה שלי היא תחושה של “בסדר” ולא של “וואוו”. ולמה היה לי ברור שלא אחזור אליה.

לקח לי זמן, ובסוף הגעתי למסקנה שאם מסעדת יוליה ממצבת את עצמה כמסעדה דגים (או בשרים) עממית בסגנון שצ’ופק, דרבי בר דגים, דגים 206, וכיוצא באלה (ויש עוד הרבה), אז חסרה בה נשמה. מסעדות מסוג זה התברכו באווירה חמימה וביתית ועוד משהו שאני קוראת לו נשמה. ביוליה, המרכיב הזה היה חסר. המקום שידר קרירות והיעדר יצירתיות, עניין ושמחה. המעלה היחידה שלו מיקומו בנמל תל אביב וקרבתו לים. אבל גם בנמל יש כמה וכמה מסעדות טובות הרבה יותר.

מההמלצות שקיבלתי בעבר, וגם מקריאה על המקום התרשמתי שאנשי מסעדת בויה, שפתחו את מסעדת יוליה, ממצבים את המסעדה גבוה יותר: “משקיפה אל הנוף הקסום של גלי הים. ביוליה יש אווירה אינטימית, רומנטית וחמימה, אווירה מהסוג שעושה חשק להישאר במקום עוד ועוד” (2eat); “מסעדת יוליה ממוקמת במתחם נמל תל אביב, ומציעה תפריט עשיר ויצירתי בסגנון ביסטרו” (עכבר העיר). לשם לא השתכנעתי שהמסעדה הגיעה.

* * *