טריפוליטאית חריפה בשוק נתניה / צ’צ’ו

צ'צ'ו. טריפוליטאית בנתניה

יום ראשון בצהריים. סיימתי פגישה עסקית במרכז נתניה וקבעתי לאכול צהריים עם חברתי נירית. הלכנו לכיוון השוק וראיתי פתאום שלט המכוון למסעדת צ’צ’ו. נזכרתי שששת המליץ לי בזמנו על המסעדה, והחלטתי להיכנס.

בדיעבד הסתבר, שששת כתב והמליץ על הצ’צ’ו, שנמצאת במרכז יכין שבנתניה. אבל באותה נקודת זמן הייתי רעבה, היתה מולי מסעדה, וכל היתר ממש לא משנה.

מסעדת צ’צ’ו נפתחה לראשונה בשנת 1965 על-ידי ההורים של יצחק ונתן, הבעלים הנוכחיים.

שני ההורים בישלו והיו פעילים במטבח של המסעדה,

“אבל אבא היה הבשלן מבין שניהם. ממנו למדתי הכל” מספר יצחק בנוסטלגיה.

המסעדה נקראת על שמו של האב, ויקטור, צ’צ’ו בפי חבריו.

לאחר פטירתו של ויקטור ז”ל בשנת 1978, המשיכו הבנים לנהל את המסעדה, והמטבח שומר על הצביון המסורתי מאז שנות השישים: האוכל מתבשל על “פתיליות, לאט לאט. באותה דרך כמו שעשו ההורים”.

בסירים מתבשלים לאט לאט תבשילים טריפוליטאים, לפי הסדר: במיה בשר, במיה בשר ותרד, מעיים ממולאים באורז בשר וירק שוחים בתבשיל אפונה, סוגי ממולאים ובקצה השמאלי – חריימה.

הפעם הראשונה (והאחרונה עד צ’צ’ו) שאכלתי אוכל טריפוליטאי היתה אצל ריטה רומנו בהרצליה. אכלתי חריימה מדוגם וטעים בחריפותו, וזה היה בשנת 1995. הסברתי את זה למלצר (שלא נראה שהתרשם כלל) וביקשתי המלצה. הגבר שישב בשולחן לצידנו שמע את השאלה, לקוח קבוע אצל צ’צ’ו, והשיב בפה מלא: “כן, הכי טוב זה מה שאני אוכל”. המלצר הוסיף: “זו מנת הבמיה בשר”. אז למנה עיקרית בחרנו שתינו לאכול את מנת הבמיה בשר. המלצר הזהיר אותנו שהמנה חריפה. לי לא היה אכפת ונירית אמרה שתסתדר. ליתר ביטחון הכינה לידה בקבוק שתייה ובונקר של לחם לבן.

תחילה הגיעו לשולחן שני סוגי סלטים, האחד – סלט כרוב,  השני – סלט ירקות מוחמצים וחריפים. הראשון היה סלט פשוט ונטול ייחוד. השני, שהכיל צנונית, פלפל אדום, פלפל ירוק, גזר ופלפל חלפיניו, מוחמצים מעט ברוטב חרפרף, היווה מנת פתיחה נהדרת לחריפות שבדרך.

מי שמכיר אותי כבר בטח תהה  עוד קודם לכן מה לי ובמיה, שהרי אני ממש אני לא מחסידי הבמיה ועד החודש (בו טעמתי לראשונה חטיפי במיה מטוגנים. מנה מבית היוצר של השף ארז קומרובסקי) התחמקתי בסדרתיות מרשימה מלאכול אותן בכל צורה ואופן שהם.

בצהריי יום הראשון ההוא החלטתי שאם כל כך הרבה מטבחים אימצו אותה אל ליבם, אז הגיע הזמן שאני אצטרף אליהם. יעני, If you can’t beat them – join them.

מנת הבמיה ובשר הגיעה לשולחן בצלחת לבנה, וזה פשרו של הצילום המוזר קצת. אני יכולה להבטיח לכם, שהיא היתה מעולה. וחריפה. חריפה אש.

למעשה, חריף הוא לא טעם. הוא תוצר של גירויים עצביים בפה ובגרון (עצבים שונים מאלה הנושאים מידע על טעמים וריחות, שזוהו בחלקים אחרים של הפה והאף), שמשולבים במוח ומייצרים מה שאני (ואולי גם אתם) מכנה לעיתים קרובים, בטעות, ‘טעם’ חריף.

אני מתמודדת יפה עם חריפות, ואפילו אוהבת. מולי, נירית עשתה סימנים של אוי-ואבוי-אני-עולה-באש-מזל-שיש-שתייה-ולחם-הרבה לחם. לפחות ארבע פעמים אמרה לי שאם היא תספר את זה למשפחה ולחברות אף אחד לא יאמין לה שאכלה מנה חריפה כזו. חסכתי לה את המעמד והנה אני מאשרת שהיא עמדה בגבורה באכילת מנת הבמיה בשר ונהנתה ממנה מאוד.

להפתעתי, הבישול האיטי והארוך עושה טוב עם הבמיה (לא היה לה שום טעם מוזר או חייזרי כפי שחששתי) עד כדי התמזגות עם התבשיל שכלל גם נתחים של תפוחי אדמה ובשר בקר רך ועסיסי (“אין קפוא. משתמשים רק בבשר טרי” סיפר יצחק בגאווה).

הבשר של צ’צ’ו עבר בהצלחה את מבחן הרווח בין השיניים: לא משנה מאיזו עדה הבשר, אם בשר בקר בבישול איטי ממושך נתקע לי ברווח בין השיניים (יש שתיים מסוימות) סימן שהוא בשר מאיכות טובה וטעים. אם לא נתקע – יש בסיס לחשדות. אצל צ’צ’ו הקיסם עבד שעות נוספות.

אחרי שיוחנן שלמה סיפר לי שלתימנים אין קינוחים מתוקים, ביררתי את עניין המתוקים עם יצחק. הוא ענה שלטריפוליטאים יש עוגת סולת. עוגת סולת כמו לפרסים? שאלתי. דומה אבל שונה, השיב יצחק וראיתי שהסבלנות שלו החלה לפקוע. הוא קם, הלך למטבח והביא לנו שתי חתיכות מעוגת סולת: “קחו, תתטעמו”. מסתבר שלטריפוליטאים יש עוגת סולת (ספרה), חצי יבשה, מועשרת בסירופ לימון, מעוטרת בשומשום. “חכי, אם את מצלמת, אני אביא גם את העוגיות שומשום שלנו. שיהיה יפה”.

ולצד העוגה או העוגיות, שותים הטריפולטאים תה שרוף. “תה שרוף?!#@” כן. המלצר הביא לי תה שחור רותח. אם היה נדמה לרגע שהמדובר בקפה, הלגימה הראשונה הבהירה שמדובר בתה חזק. “זה תה שאנחנו עושים פה” אמר יצחק, מחליטת עלי תה וקרמל.

זהו, נגמר הזמן וצריך לחזור דרומה. יצאנו אל החום של צהריי היום. שבעות ומרוצות.

* * *

מסעדת צ’צ’ו – שוהם 10, שוק נתניה.

לתחילת הפוסט
לדף הבית»