חיה בפחד, מתה מפחד. על אלימות במשפחה

אלימות במשפחה. כרזה

פתח דבר

בחודש יוני השתתפתי במפגש ייחודי שארגנה נעמת על מנת להעלות את המודעות לאלימות במשפחה ולמניעתה. חלקו הראשון של המפגש התקיים במרכז גליקמן לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה, בהשתתפות טליה לבני – יו"ר נעמת, אורית עירון – עו"ס, מנהלת המרכז, רותי עוזרי – מנהלת מקלט לנשים מוכות, ע' – ששיתפה אותנו בסיפור אישי מצמרר ותמיר אשמן – עו"ס, מטפל ומנחה קבוצות גברים. חלקו השני של המפגש הוקדש לסיור במקלט לנשים מוכות. חוויה מכווצת בטן ומעוררת מחשבה.

עד לאותו מפגש הסתכמה המודעות שלי לקיומה של אלימות במשפחה בצפייה בחדשות או קריאה בעיתון על דיווחי אלימות במשפחה. הדיווחים בתקשורת על מקרי אלימות במשפחה נדמו בעיני למקרי קיצון. שכנעתי את עצמי שאלו החריגים ולא הכלל, אולם למעשה אין סיבה לחשוב שמקרי אלימות במשפחה ש(עדיין) לא הגיעו לכותרות, נדירים או שונים בהרבה. אבל ככה תוכנתנו לחשוב.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה."

אנחנו נוטים לחשוב על המשפחה שלנו כ"נמל מבטחים", מקור לאהבה, לחיבה ולדאגה. אנחנו מדמיינים משפחה כקבוצה חברתית של בני זוג שאוהבים אחד את השני ואוהבים גם את ילדיהם, קבוצה שבה כל חבריה הם חלק משלם גדול יותר ומאושר. אבל כמו הציטוט בו פותח טולסטוי את ספרו אנה קרנינה, המציאות כוללת גם משפחות אומללות.

"זה היה כל כך קשה להתקשר למשטרה ולהוציא הכל החוצה.
אבל כשהילדה שלי אמרה שאם אני לא מתקשרת אני שְפַנה, קיבלתי את הגיבוי  שהייתי צריכה.
אני לא יכולה לספר לכן מה המשפט הזה עשה לי." (ע')

לפי נתוני המשטרה נרצחו 19 נשים על-ידי בני זוגן והוגשו 13,210 תלונות נשים על אלימות במהלך שנת 2010. כ- 1,850 עצורים ושפוטים כלואים בבתי הסוהר בגין עבירות של אלימות במשפחה.

גם מספרים אלה אינם משקפים את המצב לאשורו. קשה לדעת כמה נפוצה אלימות כלפי בני זוג. שומעים מעט מאוד, אם בכלל, על מקרי האלימות היומיומיים שקורים בתא המשפחתי. אלימות במשפחה סמויה ברובה מן העין. המספרים והסטטיסטיקות לא רלבנטיים, מסיבות מגוונות: הנפגעות לא רואות עצמן כקורבנות; הן לא מעוניינות לגלות ולדווח, להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה; הן מפחדות להתלונן או מתביישות; או שהן מרגישות תחושת אשמה שהן הגורם לאלימות.

"לא סיפרתי לאף אחד.
לא להורים, לא לאחיות.
לאף אחד.
אחד הפחדים הגדולים שלי היה תחושת הכישלון
שלא הצלחתי בזוגיות, שלא הצלחתי מול הילדים." (ע')

אלימות במשפחה. כרזה

קו פתוח 03-6492469/70

הפעילות המרכזית של נעמת נגד אלימות במשפחה נעשית במרכז גליקמן, בשותפות עם עיריית תל אביב ומשרד הרווחה. בין היתר, מפעילה נעמת קו פתוח לנשים שמרגישות מצוקה מצד בן משפחה, מבולבלות או מתלבטות בהקשר זה. הקו מאויש על-ידי עובדות סוציאליות שמשוחחות עם הפונות, מאבחות ומעריכות סיכון מיידי ועתידי, וגם מעבירות מסר אופטימי לפונות שיש גורם מקצועי שילווה אותן.

השאלה "אז למה את נשארת עם הבעל?" – שאלה שיפוטית וביקורתית – לא תישאל במסגרת השיחה בקו הפתוח. קשה להכיל מסרים מורכבים של "סובלת אבל אוהבת" "כואבת אבל לא עוזבת". אחת השאלות שמנקרות בראש כששומעים על מסכת אלימות מתמשכת היא "למה היא לא קמה ועזבה?" או "איך אשה אינטליגנטית, משכילה, חברותית כמוה מסכימה לאבד את עצמה, את אישיותה את עצמאותה?". נקודת המוצא של שאלות אלה היא ההתייחסות לאלימות במשפחה כמו אל עבירות אלימות שבהן המפגש בין התוקף והקורבן הוא חד פעמי ונקודתית. התייחסות זו לא נותנת משקל כלל למורכבות הפסיכולוגית של הקשר הזוגי המתמשך. הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' מסבירות במאמר מרתק בנושא, כי "בעבירות אלימות כלפי בת זוג כבולים הנפגעת והתוקף בקשר אנושי מורכב, אמוציונאלי, רווי סתירות פנימיות וקונפליקטים רגשיים… האישה-הנפגעת נפגשת בתוך ביתה, לכאורה – מבצרה, במקור האיום סביבה, שהוא בד בבד גם מקור האהבה, הביטחון והאמון."

"ותמיד האמנתי שהמצב ישתנה.
הוא תמיד הבטיח, ואני תמיד האמנתי לו, כמו שכל הנשים המוכות מספרות.
הוא התחנן שאסלח לו, לפעמים בדמעות חרטה, והבטיח שלא יחזור על זה,
ושוב באו כמה ימים של רוך מצדו.
ואני תמיד סלחתי.
תמיד האמנתי שהוא לא יעשה את זה שוב, כמו שהבטיח." (ש')

"פחדתי לחיות בלעדיו ובלי ההגנה שלו.
ראיתי באיזשהו מקום בקנאות שלו אלי, בכך שהוא רוצה אותי רק לעצמו, משהו קצת חיובי.
אני מודה שהחמיא לי שאני הכי חשובה לו בעולם." (ש')

אלימות במשפחה. כרזה

זה קורה במשפחות הכי טובות

"אני אשה מוכה.
היה לי נורא קשה לקבל את זה. היה לי קשה לתפוס את זה.
בכל זאת, נשים מוכות זה נשים של עבריינים, מסוממים וכאלה.
אנשים שלא הכרתי בכלל.
אז זהו שלא.
מסתבר שבכל מקום, בכל פינה, בכל עיר, בכל רחוב ישנה אישה מוכה שסובלת מבעלה." (ע')

מאז שנת 1996, במשך 15 שנים, מנחה עו"ס תמיר אשמן במרכז גליקמן קבוצות לגברים המתנהגים באלימות במשפחה. קבוצות אלה, כך הוא מתאר, הן מיקרו קוסמוס תרבותי-חברתי, תמונה בזעיר אנפין שמייצגת את חוליי החברה הישראלית: "האלימות חוצה עדות, מקצועות ודתות. בקבוצה יושבים אנשי הייטק, רופאים, נהגים, סבלים, בעלי בסטות, אנשי שיווק, אנשי כוחות הביטחון, מורים". גברים שמגיעים לקבוצת הטיפול, מספר אשמן, מתרגמים בתחילה את המצב כפגיעה מכוונת של האישה בהם, היא זו שהורסת את הקשר. האלימות יוצרת אשליה של פתרון הקונפליקט, לפחות בטווח הקצר.

אשמן מסביר, שגברים רבים מתקשים וחסרים את היכולת והכישורים ליצור מערכות יחסים אינטימיות. הם אינם יודעים מהי אהבה ומבלבלים בינה לבין רכושנות. הם אינם יודעים כיצד להתמודד במרחב הזוגי. גברים עילגים ברמה הרגשית ומנסים לברוח מעולמם הפנימי, מהאינטימיות. הם אמורים להיות גיבורים, מחושלים ומסוקסים. ככה חינכו אותם מילדות. הם זוכרים משפטים שאמרו להם ההורים, כמו "אתה נעלב כמו נקבה", "אל תתנהג כמו בת".

"אמא אמרה לי: דני!
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטן

אינני בוכה אף פעם,
אינני תינוק בכיין
ורק הדמעות, הן בוכות
בוכות בעצמן."

אשמן מלמד את הגברים על שיתוף, זוגיות, אמון וקרבה. בתחילה הנרטיב הוא "אני פה בגלל אשתי. בגלל בית המשפט" ובסופו של תהליך הגבר מסוגל להודות שהגיעו לטיפול כי "החיים במחיצתם הם טרור מתמשך".

תקווה לעתיד ורוד יותר

בישראל קיימים 13 מקלטים לנשים מוכות המופעלים על ידי מספר ארגונים, וביניהם נעמת. המקלטים משמשים בית מוגן לנשים במצבי סיכון קיצוניים ושוהות בהם נשים וילדיהן מכל רחבי הארץ. במסגרת השהות עוברים הנשים והילדים תהליך שיקומי ומקבלות סיוע משפטי, בהתאם לצורך. מתוך ראיה מערכתית, לפיה האלימות במשפחה היא בעיה חברתית, יזמה נעמת פרויקטים ייחודיים במקומות העבודה ובצה"ל. מתוך עבודת השטח נולדו גם יוזמות רבות בתחום החקיקה, כדוגמת החוק למניעת אלימות במשפחה (1991); תיקון לחוק עבודת נשים המקנה הגנה מפני פיטורים על עובדת ששוהה במקלט לנשים מוכות (2000); כפל ענישה למבצעי עבירות אלימות כנגד בנות זוגם (2002).

"האשה באה מרוסקת. בונים אותה מחדש" מתארת טליה לבני, יו"ר נעמת את תהליך השיקום של נשים מוכות במקלט, "כשהיא יוצאת מפה היא מסוגלת להאמין שהיא יכולה: היא יכולה למצוא עבודה; היא יכולה לגור במקום כלשהו ולדאוג לילדיה. היא יוצאת, אבל אז מה? קשה לה בחוץ." בחזונה, רואה לבני "מציאות שבה תהיה רשת של תמיכה חברתית לנשים שיוצאות מהמקלט."

דיאלוג שוויוני ומכבד מתחיל בחינוך. השאיפה של לבני היא ש"כל תלמידה ותלמיד ילמדו כחלק מלימודי החובה בבתי הספר על אלימות במשפחה ועל איך נמנעים ממנה. שהתלמידים יקבלו חינוך על מושגי שוויון אמיתי בין נשים לגברים. שוויון הזדמנויות, מניעת אלימות, כבוד הדדי. האם זהו תפקידה של נעמת או ארגוני נשים אחרים? לא. זה באחריות משרד החינוך."

אם יש מסר אחד ברור שעבר כחוט השני בדבריהם של המשתתפים במפגש, הרי הוא שאלימות במשפחה היא מחלה חברתית ונדרשת אחריות חברתית מערכתית על מנת לטפל בתופעה ולפעול למיגורה.

* * *

תודה מקרב לב למארגני הסיור, למשתתפים במפגש ובמיוחד לע' שהסכימה לחשוף בפנינו את סיפורה האישי.

למידע נוסף: אתר נעמת למניעת אלימות במשפחה

* * *

הכרזות ששובצו בפוסט זה לקוחות מתוך הדיווחים על תחרות כרזות "מצביעים נגד אלימות" שהתקיימה בשנה שעברה בשיתוף פעולה בין ביטוי המכללה לאמנות ועיצוב לבין רשת המרכזים לטיפול ומניעת אלימות במשפחה – מאתר ifeel ומאתר ynet.

הדר דנציג-רוזנברג ודנה פוגץ' "כשאהבה כואבת": על דילמת ההתחשבות בבקשתן של נשים החיות בצל האלימות להקל בענישת הפוגע מחקרי משפט כו (התש"ע – 2010)

דבריה של ש' (שולמית גלאור) שצוטטו בפוסט לקוחים מכתבתה של יעל ישראל אשה מוכה: "בהדרגה איבדתי צלם אנוש" ynet ידיעות אחרונות (5.7.2010) (קישור לכתבה)

מילות השיר "דני גיבור" נכתבו על-ידי מרים ילן שטקליס.

* * *

ועוד קישורים:

אתר האינטרנט של תמיר אשמן
הפורטל למניעת אלימות במשפחה (אתר ממשלתי)
מניעת אלימות במשפחה – אתר ויצ"ו (חיה בפחד, מתה מפחד. הוא הסלוגן שנבחר על-ידי ויצו לפעולותיה למניעת אלימות במשפחה).
אתר עמותת ל.א. למניעת אלימות במשפחה