ולפעמים, החגיגה נגמרת / מחזור 35, בלומפילד

הגענו לאיצטדיון בלומפילד בשעה חמש ורבע.

בין האקליפטוסים המתינו קבוצות קבוצות של ירוקים, משדרים אופטימיות זהירה.

קבוצת פרשי משטרה עם סוסים שעל קרסוליהם מחזירי אור הסתובבו בחוסר מעש בין האוהדים.

מתח באוויר.

שער 8 היה אמור להיפתח בשעה 18:00. הפרפרים בבטן התעוררו לחיים. חיכינו לפתיחת השערים. המתח נמהל בהתרגשות.

מדי פעם עבר מישהו וחיצרץ או צעק, בניסיון לחמם את האווירה. לא הצליח לו: שמרנו כוחות למשחק.

בשעה 17:45 החלה שמועה ששער 5 נפתח והאוהדים כבר במגרש. תכף ומיד נעמדנו בתור ארוך לפני שער 8. שנייה לאחר מכן שטף את המקום נחיל ירוק. האוטובוסים מחיפה הגיעו.

18:02 – ממתינים בחוסר סבלנות גובר והולך לפני השער, אנחנו רואים את אוטובוס השחקנים של בני יהודה מגיע ועוצר לפני הכניסה לחדרי ההלבשה. בזמן שהשחקנים יוצאים מהאוטובוס מפלחות את האוויר שאגות בוז אדירות, מחרישות אוזניים.

תוך כדי המתנה בתור, זיהינו כמה וכמה אוהדים שעמדו איתנו בתור לכרטיסים ביום רביעי באצטדיון רמת-גן. אז, המתנו כשעתיים בשמש הקופחת ובתנוחת כפיות עד לקניית הכרטיסים למשחק. החלפנו איתם כמה מילים. אחוות אוהדים. כבוגרי התור ההוא, התור הזה נראה לנו ממש קלי-קלות.

18:15 – האוטובוס של שחקני מכבי חיפה מגיע ועוצר לפני הכניסה לחדרי ההלבשה. בזמן שהשחקנים יוצאים מהאוטובוס מפלחות את האוויר צעקות עידוד, שירי מכבי ואווירה אופטימית משתררת ברחבי התור.

מיד לאחר מכן התחלנו להיכנס, אחד אחד. עברנו להמתין בתור חדש – תור לבדיקה ביטחונית. בתחילה ראינו שם רק שוטרים, מה שנראה היה כמבטיח. אבל כשהגעתי לראש התור הפנו אותי לשוטרת מתחילה ומתלהבת. לפי היסודיות שבה מיששה לי את החזה, היא כנראה הייתה בטוחה שאני מחביאה חזיז בחזייה.

התמקמנו בשורה הראשונה, קרוב לשער הדרומי.

קצת אחרי 19:00. השחקנים מתחממים על המגרש. בצד השני של המגרש אנחנו מזהים את בוני גינזבורג מראיין. ההתרגשות הולכת וגוברת ביציעים. ההכנות נשלמות גם בקרב האוהדים: התופים רועמים, הדגלים מורמים, צעיפים מוכנים, אנחנו כבר צרודים עוד לפני המשחק.

זהו זה: איתן טבריזי שורק ופותח את המשחק. מכבי חיפה תוקפת את השער הקרוב אלינו, והיו כמה וכמה מצבים והזדמנויות שהוחמצו, אבל אנחנו אופטימיים.

מחצית הראשונה הסתיימה. הגיעו שמועות על תיקו 1:1 באיצטדיון טדי. על השער הראשון כלל לא שמענו.

מחצית שנייה מתחילה. בדקה ה- 50 לערך צעירי מבני יהודה בועט לשער ומעלה את קבוצתו ל- 0:1. אנחנו המומים, אבל עדיין אופטימיים. ממשיכים לעודד בקצב את מכבי חיפה. מחליפים צעקות עם היציעים שמסביבנו. שרים שירים. קופצים ("מי שלא קופץ אדום!") ומעודדים את השחקנים בקצב.

בדקה ה- 75 אנחנו נכנסים לאקסטזה: שוויון! היציעים סוערים. טישיירה נגח לשער והופ אנחנו ב- 1:1. הלחץ הולך ונהייה בלתי אפשרי. שחקני מכבי חיפה בחלק השני של המגרש, מנסים להבקיע שער נוסף, ולא מצליחים לעבור את קדוש.

בתוספת הזמן (6 דקות) האוהדים שמסביבנו מתחילים לאבד סבלנות ומקללים כל מה שזז, בדרך כלל המדובר בשחקן שמחזיק בכדור, ללא קשר להשתייכותו הקבוצתית. הצעקות נחלשות מעט, כבר אין כוח לצרוח. שחקני מכבי חיפה מנסים בכל כוחם לחפש הזדמנויות להבקיע, ולנו מהצד נראה היה כאילו הם מתמסרים יותר מדיי במקום לנסות ולטווח את השער.

ואז, שתי דקות לערך לפני תום המשחק, התפשטה שמועה בקרב האוהדים שביציע שלנו, לפיה בית"ר הבקיעה שער נוסף, 2:1. כלומר, למרות המשחק הגרוע, האליפות שלנו. שאגות שמחה, עידוד ע-נ-ק, תיפוף תופים, דגלים וצעיפים מונפים. אנחנו שוב באקסטזה.

אחר כך אמרו לי חברים, שצפו במשחק בטלוויזיה, ששמחו לראות שהאוהדים התעלו מעל עצמם ומעל המצב ועודדו את השחקנים המפסידים ברגעים האחרונים של המשחק. איזה התעלו ואיזה בטיח. זה לא שרצינו לעודד את השחקנים המפסידים, פשוט היינו בטוחים שלקחנו אליפות…

שריקת הסיום של טבריזי. אנחנו רואים את השחקנים המומים, עצובים, נשכבים על הדשא, ואז הבנו את המצב לאשורו. אכן 2:1 באיצטדיון טדי, אבל לטובת האדומים. האליפות להפועל תל-אביב. לא רק אליפות – השנה יש להם דאבל. התיישבנו המומים ואבלים על הכסאות.

הבטתי, לא מאמינה, על שחקנים השרועים על המגרש, הקשבתי לאוהדים שעברו וקיללו את השחקנים, ראיתי את אלישע לוי שעבר בין השחקנים וניסה לנחם אותם. מחיתי דמעה.

הכל עבר לידי, באיטיות, בציפייה שעוד שנייה מישהו ילחץ על הכפתור, ייעשה rewind והכל יהיה אחרת. הרי היו למכבי חיפה כל כך הרבה הזדמנויות במהלך העונה להגיע למצב שבו האליפות לא תהיה תלויה במשחק אחד אחרון. והיא החמיצה אותן בשלומיאליות נוראית. גם המשחק הזה היה ברובו בינוני. לא משחק של אלופה. ובכל זאת…

אולי גם עורך המוזיקה של גלגל"צ אוהד מכבי חיפה, כי בדרך הביתה שמענו שירים שקטים ועצובים, על סף הדיכאון.

עייפה, הורדתי את הצעיף, הסרתי את הצמיד, החלפתי חולצה.

שבוע הבא גמר גביע האלופות. אוטוטו מונדיאל ומחר תפציע השמש ליום חדש, טוב יותר ומלא פוטנציאל.

* * *

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות