ואלה תולדות

 

נולדתי בפסח תשל"ג בבית חולים רוטשילד, חיפה. את שנותיי הראשונות העברתי בקרית ביאליק. לקראת כתה א' עברנו לקרית חיים, חיפה.

בשל חוק עזר חיפאי, חל איסור באותו זמן על פתיחת עסקים פרטיים ברחבי הקריה.
אז היו לנו קו-אופ, דואר ובנק.

בקעים באיסור האמור החלו לצוץ כאשר בשלב מסוים, במעין קובית בטון קטנה, נפתחו קיוסק, דוכן פלאפל ומספרה לגברים. למיטב זכרוני, המוכר בקיוסק, איש הפלאפל והספר היו אותו אדם, שרינדל בין התפקידים במיומנות מפתיעה, על גבול הסכיזופרניה.
בשעות שהמספרה היתה פתוחה, לא היתה קבלת קהל בקיוסק ובדוכן הפלאפל, ובאופן מפתיע המספרה היתה סגורה בבקרים ובצהרים לטובת פעילות הקיוסק והפלאפל.

בהמשך גם נפתחה חנות כל בו, שנראתה לי אז כמו מעוז היוקרה והחדשנות. מעין הכלאה של בסטה בשוק למוצרים מפלסטיק לבית, של חנות צעצועים וחנות עודפים.

באותה שנה, בגיל שש, למדתי שתושבי קרית חיים הם מסבירי פנים.
לא רק שהתקבלתי יפה מאוד בכתה א', גם קיבלתי הצעת נישואים ראשונה מהשכן בן השש וחצי. בהמשך חיי, קיבלתי הצעות נישואים גם משבדי, גרמני ופולני. וכן, צדקתם, זה נשמע באמת כמו התחלה של בדיחה גרועה.

גרנו אז מרחק קילומטר מסבא וסבתא שלי (הורי אמי), והיו לי המון שעות "סבא וסבתא".
סבי החליט לקחת פיקוד על השכלתי, וכך, בסבלנות, לימד אותי דברים חשובים לחיים – כמו לרקוד ולס, לאכול בצל (בלי כלום, וגם עם נקניק עסיסי ולחם שחור טרי), ולהבחין בין סוגי פטריות – אכילות ורעילות – ביערות הכרמל (לצערי, שכחתי הכל).

ליומולדת 7 החליט סבא שלי להפתיע את כל המשפחה, לקח אותי לקרית מוצקין (שם כן היו חנויות), שם חוררתי את תנוכי אוזניי. הוא גם רכש עבורי – כזוג עגילים ראשון – עגילי זהב 14 קאראט עם אבן זירקון (שבעיני הילדה שלי נראתה כמו יהלום מדהים).

כשחזרנו הביתה, הראיתי בגאווה את המתנה לכל מי שפגשתי – אבא, אמא, אח, דוד ודודה.
ואכן, זו היתה הפתעה – אמא שלי היתה מזועזעת וכעסה במשך כשבוע על אביה ש"בזבז" את כל משכורתו החודשית על העגילים. "השתגעת, ממתי קונים עגילים כל כך יקרים לילדה קטנה? אין לך משהו יותר טוב לעשות עם הכסף?"
היא ידעה על מה היא מדברת. באותו הזמן, סבא וסבתא שלי היו עושים את הקניות שלהם ביום שבת אחר הצהרים. מסתכלים על חלונות הראווה ומדמיינים איך הבגדים, הנעליים והתכשיטים היו נראים עליהם אם היו קונים אותם.

כמו נבואה שמגשימה את עצמה, יום שבת אחד, כשהלכתי עם סבא שלי מדירתנו אליהם, מיששתי את תנוך אוזני הימני וגיליתי לתדהמתי שאין שם עגיל. עד היום אני זוכרת איך במשך שלוש וחצי שעות, בחום ולחות מרשימים, סרקנו אני וסבי את המדרכות וקצות הכביש המוליכים מדירתנו לדירתם. לא השארנו אבן הפוכה או סנטימטר לא סרוק. אבל העגיל לא נמצא.

בלב כבד ופנים לבנות התייצבנו אל מול האינקוויזיציה לדווח על האבידה.
"אמרתי לכם" היתה תגובתה של אמי.
לשמחתי, סבי לא התייאש ממני, ושנה לאחר מכן קנה לי ליומולדת 8 שרשרת זהב. לשרשרת שלום.

סבא וסבתא (הוריי אבי) גרו בקרית ביאליק. מול ביתם נבנה בית דירות ראשון עם מעלית. אחד התחביבים של אחי ושלי היה לנסוע במעלית למעלה ולמטה בפלא הטכנולוגי המרשים. שבת אחת, הכזיבו פלאי הטכנולוגיה, ונתקענו בין שתי קומות, צלצלנו בפעמון וחיכינו בפחד הולך וגובר לכבאים. סבא שלי הלך ונהיה חיוור. אחי ואני היינו קטנים מדי בשביל לקלוט מה עובר עליו, ולמזלנו שוחררנו במהירות יחסית להמשך בילוי מסעיר בגן הציבורי. מאז אותו אירוע סירב סבי בעקשנות לעלות איתנו על מעליות.

* * *

אחת לחודש הייתי נוסעת עם אמי לעיר הגדולה – חיפה – לצורך טיפולי אורטודנט. חוויה מסעירה לילדה בת שבע-שמונה. לחצות את הצ'ק פוסט, להשקיף על שני האשלים, לתצפת על הים מגבוה (ים מנמוך היה לנו בשפע בקרית חיים), ולראות את אנשי העיר הגדולה טרודים בענייניהם. פעם אחת, כשטיפסנו במעלה רחוב פרויד, קרתה תקלה בבלמי המכונית. אמי הצליחה להשתלט על המכונית ולמצוא חניה במיומנות שרק היום אני מסוגלת להעריך. מאז,לזינוק בעליה היתה משמעות "פרוידיאנית" בשבילי, נזכרת באימים בדקות הארוכות עד שאמי מצאה חניה ועצרה לחלוטין את הרכב מהידרדרות. ותודה למי שהמציא מכוניות עם גיר אוטומטי.

בקרית חיים התחלתי קריירה מזהירה של מתעמלת קרקע ומכשירים וזמרת במקהלה בבית הספר ובמרכז הקהילתי. בשיא הקריירה שלי, הייתי חלק ממופע התעמלות ואקרובטיקה שפתח את אירועי פורים בקולנוע השכונתי. מייד לאחר המופע היתה הקרנת בכורה של הסרט "שובו של הג'די".

בגיל 11 וחצי, שניה לפני התחלת כתה ו' (הגענו ב- 31.8 אחר הצהרים), עברנו לרעננה. בשבילי זה היה הלם תרבותי. מסוציאליזם לקפיטליזם. מתרבות נקודה לתרבות הצריכה. לאחר שהבנתי שנדיה קומאנצ'י אני כבר לא אהיה, המרתי בגיל 13 את התעמלות הקרקע והמכשירים בנעלי ריבוק וחולצות פומה ודיאדורה. המשכתי לשיר בטקסי בית הספר, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר.

* * *

לקריאה נוספת:
נדיה קומנצ'י ואני / עבר, הווה ולונדון 2012
קוראים לי מירה-בל

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות