הכי טוב קוון

 

אני מהמזפזפים.
בין זפזופ לזפזופ נעצרתי, לפני כחודשיים, דווקא על הפסקת פרסומות.

אני צופה באדם מחזיק כדורגל ("המציג הינו שחקן") ושומעת את הקריין: "צחי, קוון – כמוהו יש כאלה הנוטים להתפשר בלימודים. יואל גבע פה בשביל לעזור, אז אל תתפשרו, תתקשרו. יואל גבע – לא מתפשרים".

כדורגל. צילום: מירה-בל גזית
צילום: מירה-בל גזית

תשדיר פרסומת זה עורר בזמנו סערה גדולה.

מנכ"ל ההתאחדות לכדורגל, אורי שילה, שלח לרשות השנייה מכתב תלונה רשמי ובו כתב, בין היתר, ש"בהתאחדות לכדורגל פעילים, באמצעות איגוד השופטים, מאות שופטי כדורגל בליגות השונות. מדובר, באנשים רציניים המבקשים לתרום לספורט הישראלי בתפקודם כשופטים. רבים מן השופטים הם אנשים משכילים, בעלי תארים, ובעלי משרות מכובדות בחברה הישראלית. התשדיר המדובר עושה זילות לאנשים אלה שבחרו בתחום השיפוט כאמצעי ביטוי ספורטיבי. מדובר בפגיעה תדמיתית קשה בדמותו של שופט הכדורגל הישראלי."

תוך כדי צפייה בתשדיר, ועוד לפני שנחשפתי לסערה ולביקורת, תהיתי למה בכלל להיות קוון זו פשרה? ובכלל, איך מגדירים הצלחה? כישלון? ומי בכלל מוסמך להגדיר?

האם ההורים, החברים, בן הזוג, קולגות, אנשי מקצוע הם שייקבעו עבורי האם אני מוצלחת? האם ההתבוננות והקביעה בדבר הצלחה או כישלון הם מבחוץ כלפי פנים?

רגע, ומה עם התחושה הפנימית של סיפוק עצמי או מיצוי עצמי? ובהקשר של תשדיר הפרסומת: מי קבע שעבודה כקוון שווה כישלון? האם זו אמת אבסולוטית? התשובה תשתנה אם יתברר שזה מה שצחי בחר והוא רוצה לעשות? האם ההתבוננות והקביעה בדבר הצלחה או כישלון הם מבפנים כלפי חוץ?

יש לי (עדיין) יותר שאלות מתשובות.

החזקתי את הרשומה הזו בבטן, אבל החלטתי לשחרר, למרות שהיא עוד חסרה. לא מושלמת או מוצלחת.

* * *