הו שאנז אליזה / סיפורי פריז

ראשון בצהרים. עמנואל מתקשר: "אני רוצה לקנות מצלמה דיגיטלית, פוינט אנד שוט כזאת". הוא כמוני, דוקטורנט ישראלי בפריז, וכבר מזמן קלט את הפוטנציאל הגלום בהיכרות איתי: סינתזה של אודטה ו-144. תנחיתו אותי בכל מקום על גבי הגלובוס ומייד אני יודעת מי נגד מי, מה שווה, מה כדאי, מה קורה איפה, לאן ללכת והיכן רצוי להיות בכל זמן נתון.

המלצתי לו ללכת לחנות  FNAC שבשדרות השאנז אליזה, משום שזו אחת החנויות היחידות (אם לא היחידה) שפתוחות ביום ראשון בפריז. מסתבר שקלעתי בול, כי הסיבה שעמנואל חשק כל כך במצלמה דווקא ביום ראשון הייתה, בין היתר, לצלם את דגלי ישראל שהתנוססו באותם ימים בשדרות היפות. כך פתרתי (או תפסתי) שתי ציפורים במכה אחת.

קבענו להיפגש בחנות.

לקח לי זמן להתארגן ובכל זאת הגעתי הרבה זמן לפניו.

בדרך הספקתי לקרוא לעצמי בשמות תואר רבים ומאוד לא מחמיאים, משום שירד גשם ושכחתי להביא מטריה מישראל, שלא לדבר על לקנות כאן. הייתה לי מעין תיאוריה, שאני עדיין "סוחבת" גם כאן בישראל, שאם לא אקח איתי בבוקר מטריה, לא יירד גשם במהלך היום. התיאוריה הופרכה פעמים רבות, ובכל זאת אני ממשיכה לדבוק בה.

ניצלתי את זמן ההמתנה בחנות כדי להשוות בין המצלמות ולבחון מחירים. לא ידעתי מה התקציב של עמנואל, ולכן הכנתי כמה הצעות לפי מספר תסריטים כלכליים. כן, הייתי משועממת.

PARIS10בזווית העין הבחנתי בזוג שהתעניין בקניית מצלמת קאנון. בהמשך לדברי המוכר הוספתי שקניתי מצלמה מסוג זה לפני כחצי שנה ואני מאוד מרוצה ממנה. בני הזוג זנחו את המוכר, פנו אלי והחלו לשאול שאלות. תכף ומייד שלפתי את המצלמה שלי מהתיק ("הכינותי מראש"). הבאתי אותה כדי לצלם בעצמי את הדגלים, משום שעמנואל עורר את סקרנותי. אחרי הסבר קצר מלווה בהדגמות הם השתכנעו וקנו את המצלמה וגם כרטיס זיכרון שעליו המלצתי.

הגבר, שהציג את עצמו כמרצה לשפות שמיות עתיקות בסורבון, שמח לשמוע שאני מישראל, והפנה את תשומת ליבי לכך שדגלי המדינה תלויים בחוץ. "שמעון פרס עומד לבקר כאן" הוא הוסיף, "זה לכבודו". עכשיו התחברו לי פיסות הפאזל והרגשתי די נבוכה מכך שלא ידעתי על ביקור ממלכתי זה (שולה, אני שומעת אותך מגחכת בשורה השניה: "אודטה 144, אה?").

לאחר שהאשה שאיתו התרחקה מספר צעדים לעבר הקופה, פנה אלי השמי העתיק והתעניין אם אוכל לסייע לו בלימודי עברית עכשווית, ולצורך כך נתן לי כרטיס ביקור, עליו הוסיף את מספר הטלפון הנייד שלו: "אשמח להיפגש לכוס קפה בהזדמנות" חייך אליי מתחת לשפם, היא לא צריכה לדעת". נו, באמת…

המכירה השנייה שלי היתה כבר קלה הרבה יותר.

בחור קירח שהתעניין במצלמת הקאנון ועקב בעניין רב אחרי הצגת התכלית לזוג הראשון, המתין בסבלנות שהזוג יילך, ואז התקרב. הקירח שאל אותי עוד כמה דברים טכניים על המצלמה. עניתי לו בצורה עניינית ותוך 5 דקות השתכנע אף הוא כי זו זו המצלמה עבורו. הוא שיבח את ידיעותיי ואת חוש אשת המכירות שבי, ואמר שהייתי צריכה לעבוד בחנות, או לפחות לקבל עמלה.

PARIS12לשבריר שניה הסתחררתי ועברה לי בראש המחשבה שאולי יש משהו בדבריו. בשבריר השניה העוקב חזרתי למציאות. טוב לי היכן שאני.

ואז הגיע (סופסוף) עמנואל. כמו אשת מכירות משופשפת הראיתי לו כמה מצלמות, בתקציבים שונים. נעלבתי מאוד כאשר פנה מיד לאחר מכן למוכר על מנת שיציע לו מצלמות נוספות.

בסופו של תהליך נבחרה דווקא מצלמת פאנטקס. זולה יותר משמעותית מההיא תוצרת קאנון, ולדברי המוכר (שעמנואל חזר עליהם באוזניי): "לא מפגרת הרבה אחריה בטכנולוגיה" ו- "בחירה טובה לצלם החובב".

אז לכו לשלום, הסוללה חצי טעונה בפנים.

עמנואל הסביר לי, כי מבחינתו, ה-יתרון של המצלמה שבחר היה שהיא מגיעה עם סוללה חצי טעונה, דבר המאפשר שימוש מיידי. ואכן, מייד עם יציאתנו מהחנות, הכניס עמנואל בזריזות את הסוללה וכרטיס הזכרון למצלמה והחל לצלם.

כמו הארנב של דורסל, הוא צילם וצילם וצילם, מכל זוית אפשרית את דגלי ישראל מתנופפים בשדרות השאנז אליזה: עם שער הניצחון ברקע, בלי שער הניצחון, עם הפנים מערבה ועם הפנים מזרחה, עם תאריך מוטבע ובלי תאריך, עם פלאש ובלי פלאש.

עד שנגמרה הסוללה.

ודווקא אז הוא מצא זווית מדהימה לצילום...

גם אני כמו נדבקתי בחיידק התיעוד, והתחלתי לצלם בשצף קצף. כן, כן, גם את היונים.

מעת לעת הדיבוק הוביל אותי לצלם וללכת למצוא גם אני זוויות חדשות. ההרגל שלי לטייל בפריז לבד ולצלם לבד הוביל לכך שפעמיים אבדנו זה לזו, חווים רגע של צער, בלבול, אי-הבנה ולאחריו רגע של שמחה על מציאת האבידה.

ואז חזר ותקף אותי הרעב. תכף ומייד הושבתי את ירון לאכול סנדוויץ' אצל Paul ומייד המשכנו בסיור הגסטרונומי לבית הקפה השבדי (שאימצתי בחום) לשני קפה ואחת עוגה.

אחר-כך נפרדנו כידידים במטרו, עד הסיפור הבא.

PARIS9

* * *

היי, את סיפורי פריז / אני והנמלה שותות קפה כבר קראתם?

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות