ההיסטוריה הקולינרית הפרטית שלי

 

שנת 1996 הייתה שנה מיוחדת בחיי. מכמה וכמה היבטים.

הייתי אז סטודנטית באמצע השנה השלישית ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב ועוזרת מחקר בתחום דיני העבודה. היכרתי את אלי, סטודנט במסלול מקביל, והכנת מטלה משותפת הובילה לדייט ראשון בסילבסטר, לחגוג את תחילתה של שנה מבטיחה חדשה – 1996.

בשנה השלישית ללימודים, יום חמישי בשבוע היה "יום חור". יום שקורסי החובה בו היו מסודרים בצורה נוראית ביותר. יום שבו לשנינו, לאלי ולי, נוצר "חור" של שלוש וחצי שעות בצהריים בין שיעורים ותרגולים. בהחלטה משותפת, סיכמנו שננצל את ה"חור" השבועי הזה לאכילה במסעדות בתל-אביב.

אין לי מושג איך הצלחנו לתקצב את התחביב היקר שלנו מעבודת סטודנטים.

עובדה.

אכלנו בכל שבוע במסעדה אחרת, בודקים תפריטים ומחליפים דעות על המנות. בין המסעדות (ז"ל) שאכלנו בהן היו גם כפות תמרים (עופר גל), תפוח זהב (אהרוני) וקרן (חיים כהן ועירית שנקר). כך נחשפתי לראשונה למסעדות גורמה ולמסעדות פחות גורמה.

אמן רחוב בפירנצה

שיא ההדוניזם דאז היה קיץ 1996, וליתר דיוק – נסיעתנו יחד לטיול חטאים והנאה צרופה ברומא ובפירנצה.

למה איטליה?
זה המקום לספר, כי אהבתי הראשונה, קצת לפני אלי, היתה לקראווג'ו – מיכלאנג'לו מריסי, שאימץ את שם העיירה בה גדל. אם נדייק, התאהבתי בציורים שלו. אהבה ממבט ראשון. הציורים שלו הם משחק מרתק של אור וצל, דמויות מוצבות בתנוחות לא שגרתיות, שילוב של דרמה ומעט הומור. לכן, היה לי ברור שנסיעתי הראשונה לחו"ל כבוגרת לרומא ולפירנצה, תוקדש לקראווג'ו. רבות מיצירותיו של קראווג'ו מפוזרות בכנסיות ובגלריות ברומא, אז הכנתי רשימה וגררתי את אלי ברחבי רומא לכל אתר ואתר שבו היו מצויים הציורים – גלריות, מוזיאונים, כנסיות וכוכים.

את המסע שלנו התחלנו בפירנצה, אצל השף האיטלקי אנדראה ברטון (Andrea Berton), במסעדת Enoteca Pinchiorri. מסעדה מעוטרת שלושה כוכבים וחמישה מזלגות – הדירוג הגבוה ביותר על-פי מישלין. ארוחת הערב שאכלנו במסעדה הייתה פסגת הביקור בעיר הקסומה. כבר כשקיבלנו את מנת הפתיחה, מנת ה- welcome: שלוש צלעות ארנבון בטעם גן עדן ובעיצוב מעורר התפעלות והשראה, ידענו שהגענו למקום הנכון. הקיאנטי ריזרבה נשפך כמים ומזל שהמלון היה במרחק הליכה. בתום הארוחה ניגשו אלינו גבר ואשה, זוג מבוגר שישב שולחן לידינו, לחצו את ידינו ואמרו לנו "כל הכבוד על כך שאתם ממצים את החיים ונהנים בגיל צעיר. לנו לקח שנים רבות להבין שהחיים קצרים."

אחרי ארוחה מדהימה כזו היינו חייבים להודות לשף באופן אישי, ונקרתה בפנינו ההזדמנות כאשר ברטון יצא לערוך סבב שולחנות. מכיוון שהיינו הזוג הצעיר ביותר במסעדה, הוא ניגש לשולחננו ונשאר לשוחח איתנו. חוויה. זו היתה מסעדת 3 כוכבים הראשונה שלי מני רבות שצפן לי העתיד.

ואי אפשר להיות בפירנצה בלי ללכת לבקר בגלריית האופיצ'י (Galleria degli Uffizi) ובה יצירות מופת אדירות, באקדמיה (Galleria dell'Accademia), שם נמצאים פסליו של מיכלאנג'לו בונארוטי, ובראשם – דוד), בקתדרלת סנטה מריה דל פיורה עם כיפת הענק (הדואומו) שבנה פיליפו ברונלסקי (Brunelleschi), במגדל הפעמונים שבנה ג'וטו (Giotto), במוזיאון הצמוד לקתדרלה נמצאים פסליו של דונאטלו, לראות את הפיתוחים מארד של לורנצו גיברטי בדלתות הכניסה לבית הטבילה (Baptistery; "שערי גן עדן" כפי שקרא להן מיכלאנג'לו בונארוטי), פיאצה דה לה סניוריה, פאלאציו פיטי, מוזיאון בארג'לו (ובו פסל דוד  השחור של דונאטלו ובכחוס הצעיר של מיכלאנג'לו בונארוטי), פונטה וקיו (הגשר העתיק על נהר הארנו), ארמון בובולי והגנים ו…

שמח אצל לאו

ולהבדיל מהאנוטקה, הרי שבכיכר כנסיית סנטה קרוצ'ה בפירנצה, מול הכניסה לכנסיה, נמצא מוסד – טברנה "לאו" (Leo in S. Croce). אכלתי שם את הביסטקה פיורנטינה הראשון שלי ואחת הטעימות ביותר. מסעדה פשוטה, אירוח לבבי וכובש של לאו והצוות. ביקרתי שם פעמיים, בנסיעות שונות, ובסוף כל ביקור לקחתי מהם (ברשות, כמובן) מאפרה/כלי לזיתים מעוטר. עוד מאפרה ייחודית מעוטרת בשמי (Mirabelle) משלימה את האוסף. אותה הבאתי ממסעדת Mirabelle בלונדון, בימיו העליזים של השף Marco Pierre White . אבל זה היה רק בשנת 2000. אני מקדימה את המאוחר.

מאז הייתי בפירנצה לפחות עוד 3 פעמים, ובכל פעם שעזבתי אותה היתה לי תחושה של עוד. עיר קטנה ומטריפה.

ויקימדיה

ברומא, קיבלתי שיעור מרומאי מקומי בחיסול ממוקד של מקרוני ("Maccheroni Cacio e Pepe", לא סתם) במהירות ובניקיון מופתי תוך שימוש בשני מזלגות. זה היה ב"Ambasciata D'abruzzo", מסעדה שמתמחה במאכלים מסורתיים מיוחדים שמקורם מאזור רומא ומאברוצו (דרום מזרח איטליה). אני זוכרת היטב את המנה הראשונה, מנת ה-"אנטי פסטי", קיבלנו לשולחן סלסלת לחמים וקרש חיתוך מעץ זית שעליו הונחו כמה וכמה סוגי נקניקים. נקניקים, לא פרוסות. הרעיון הוא שכל סועד פורס לעצמו כמות שמתאימה לרעבונו ו…אוכל. הנקניקים היו נהדרים, אבל הזכרתי לעצמו כל הזמן שאסור להתמכר ולשכוח שיש עוד מנות נהדרות בהמשך. למנת ביניים, כיאה בארוחה האיטלקית, הזמנו מנות פסטה, ולאחריהן מנה בשרית. כמובן שלא ויתרנו על הטירמיסו המופלא של המסעדה ובסיומה של הארוחה התגלגלנו החוצה להמשך טיול באזור וילה בורגזה, שכלל עצירות מנוחה על הספסלים המפוזרים בגנים המרהיבים.

בהמשך, סיימתי את הלימודים והסטאז', הוסמכתי כעורכת-דין והתחלתי לעבוד באקדמיה ובפרקטיקה במקביל, נפרדתי לאחר שלוש שנים נהדרות מאלי ואז גם נפתח פרק ב' בחיי הקולינריים.

המשך יבוא.

* * *

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות