האח של ניבאלי | ג'ירו ד'איטליה 2018

 

מתכוננים לטקס הצגת הקבוצות. כיכר ספרא. צילום: אריאל סונדרפן
מתכוננים לטקס הצגת הקבוצות. כיכר ספרא. צילום: אריאל סונדרפן

צפיתי בטקס הצגת רוכבי הקבוצות בבית.

הטקס, שהתקיים אמש בכיכר ספרא בירושלים, היה מרגש. בר רפאלי, בשמלה קלילה שמתאימה למזג האוויר העכשווי, הוסיפה חן מקומי לצד שלושה גברים אירופאים חנוטים בחליפות שהנחו את הטקס בהצלחה רבה.
נכון, היה קצת ארוך מדי, ניתן היה לוותר הקטע האמנותי – השירה והריקוד.
ציניות בצד, הג'ירו ד'איטליה מתחיל בישראל. זה באמת אירוע של פעם בחיים. אני מחכה לראות את צמרת הרוכבים העולמית שועטת ברחבי ירושלים ומחר ומחרתיים ברחבי ישראל. ישראל! זוהי הפעם הראשונה שבה הג'ירו ד'איטליה יוצא מגבולות אירופה. כבוד. זהו גם אירוע מתוקשר עולמית. אני מחכה לשמוע (וזה אוטוטו יקרה) את שון וג'ון וכל החבר'ה מיורוספורט משדרים את ה- Big Start מירושלים.

באופן לא מתוכנן, בעיקר כי זה היה ל"ג בעומר ויום חופש לילדים, באותה שעה היינו רבים בסלון מול הטלוויזיה. מתרגשים יותר, מתרגשים פחות.

הכוכבים האמיתיים של אמש היו הרוכבים. אלה שהיום יחלו מסע מפרך פיזית ונפשית עד להגעה לרומא בעוד שלושה שבועות. הדפסתי מבעוד מועד את רשימת המשתתפים וסימנתי את הרוכבים הטובים ביותר, לטעמי.

החזקתי את הרשימה ולגבי כל קבוצה הצגתי את הרוכבים הבולטים. שי, האחיין שלי בן השלוש, כבר היה בשלב ההשתוללות והבלגן מרוב עייפות. במהלך השנה האחרונה הוא צפה, יחד איתי, במקטעים שונים במירוצי אופניים. הוא מכיר את ענף הספורט, אבל אף פעם לא ראה טקס הצגת קבוצות. אז הנה ההזדמנות.

בכל הכרזה על קבוצה החזקתי את הדפים, בדקתי מה סימנתי והקראתי שמות. בשלב מסוים שי חטף את הדפים, עשה עצמו מחפש, קורא והצביע על שורה. הנה, זה פה. וזה פה. כל פעם שהצגתי רוכב שהמצלמה התמקדה בו הוא שאל אותי למה קוראים לו כך וכך. כל פעם עניתי לו שכמו שלו קוראים שי, אז לרוכב הזה קוראים כך וכך. מהבעת פניו נראה שהתשובה לא סיפקה את סקרנותו, אבל לשם שינוי ולשמחתי הוא לא המשיך בשרשרת שאלות ה-למה.

כשהוצגה קבוצת בחריין-מרידה חיכיתי לוינצ'נזו ניבאלי. הכריש הודיע בתחילת השנה שלא ישתתף בג'ירו ד'איטליה השנה (למרות שהמסלול עובר ליד עיר הולדתו) וכי הוא מתכנן להתמקד בטור דה פראנס. אז הודיע. הריגוש של הטקס (ירושלים, בכל זאת), להט העניינים והבלגן שיצר שי, הובילו לכך שראיתי ניבאלי ברשימה שבדף ולרגע קיוויתי שהכל טעות אחת גדולה, והנה וינצ'נזו יעלה ויבוא אל הבמה שבכיכר ספרא בירושלים. מחשבה יוצרת מציאות וכל הבולשיט הזה. גם יצרתי ציפיות בקרב הצופים בסלון. את וינצ'נזו ניבאלי הם מכירים. כמו גם את כריס פרום, את תום דמולאן, את פאביו ארו, את טוני מרטין ועוד כמה.

מהר מאד הבנתי שוינצ'נזו לא כאן.
הניבאלי ברשימה זה לא הניבאלי שחיכיתי לו.
זה האח של.
אנטוניו ניבאלי, בן 25, שזה הג'ירו הראשון שלו.

ניבאלי לא פה, הודעתי בעצב. שי, שבאותו רגע עצר את שטף ההיפר וישב על ברכיי כשהוא מסתכל בריכוז רב בדף ובמסך לחילופין, צעק איפה ניבאלי? איפה ניבאלי? למה הוא לא בא? הסברתי לו שהוא כנראה נשאר באיטליה, בבית שלו, ושזה מקום רחוק מאד מאד מפה. התשובה הזו לא סיפקה אותו. איפה ניבאלי? הוא חזר ושאל. שנייה אחר כך חזר להתרוצץ ולהוציא אנרגיה ואז גם הגיעו לבמה רוכבים מקבוצות אחרות.

הצעקה של שי ממש מתחת לאוזן שלי הזכירה לי במשהו את שמיל בן ארי שצורח/צווח "אוולין, אל תלכי, אוולין" בסרט חולה אהבה בשיכון ג' (שבי גביזון, 1995). צפיתי עכשיו בקטע שוב, והאינטונציה שונה לגמרי. הזיכרון מתעתע.

ואם באחים עסקינן, אז גם דאייר קינטאנה, האח הקטן של נאיירו קינטאנה מקבוצת מוביסטאר, רוכב בג'ירו.
סתם, שתדעו.

//