ברלין. זיכרון סמוי/גלוי לעין

ברלין. זכרון סמוי גלוי לעין

ברלין מלאה אנדרטאות קטנות. מעין תזכורות קטנות, אישיות שמתגלות תוך כדי הליכה ברחובות.

הן עוררו בי תחושות חזקות יותר מאשר אנדרטאות זיכרון גדולות ומרשימות.

המפגש עם התזכורות האלה סקרן אותי, הוביל אותי לשאול שאלות ולחקור את העבר. לזכור.

אבני המעידה, תמרורי הרחוב ופרויקט אמץ משפחה הן שלוש דוגמאות ללימוד ההיסטוריה באופן שונה ממה שאני מכירה מתקופת לימודיי בבית הספר.

רחוב רוזנטלר. אבני המעידה של גונטר דמינג

רחוב רוזנטלר – אבני המעידה של גונטר דמינג

לא רחוק מרחוב גרוסה המבורגר, בכניסה להאקשה הופה (Hackesche Höfe) מרחוב רוזנטלר (Rosenthaler Strasse), דרכתי על לוחית פליז מרובעת שבלטה בין אבני המדרכה.

הסתכלתי למטה וקראתי את הכיתוב על ארבע הלוחיות המרובעות:

הרמן שנבאום, יליד 1906, גורש מברלין בשנת 1943 ונספה באושוויץ
ג'ני שנבאום, ילידת 1908, גורשה מברלין בשנת 1943 ונספתה באושוויץ
תאה שנבאום, ילידת 1931, גורשה מברלין בשנת 1943 ונספתה באושוויץ
ויקטור שנבאום, יליד 1943, גורש מברלין בשנת 1943 ונספה באושוויץ

משפחה שלמה גרה פה ונמחקה מהעולם. לרגע אחד החזרתי להווה את בני משפחת שנבאום. נתתי להם קול ושם כאן ועכשיו.

לוחית הפליז הזו, "אבן המעידה" או "אבן הנגף" (Stolpersteine) היא חלק מפרויקט שיזם האמן הגרמני גונטר דמינג (Gunter Demnig), על מנת לשמר את זכרם של אלה שנרצחו על-ידי הנאצים במהלך תקופת שלטונם: יהודים, צוענים, הומוסקסואליים, מתנגדי המשטר מטעמים שונים וכן אנשים עם מוגבלות נפשית או פיזית. דמינג החל את הפרויקט בקלן שנת 1993 ומאז הניח עשרות אלפי אבני זיכרון.

אבני המעידה של דמינג הובילו אותי לראות את עצמי לרגע בנעליהם של בני משפחת שנבאום. נזכרתי בסצינה מתוך הספר "המפתח של שרה" של טטיאנה דה רוסני, בה מגיעים השוטרים לפנות את שרה והוריה מדירתם בפריז. מבצע "רוח אביבית" קראו הנאצים לגירוש. שרה והוריה נעצרו ושהו באצטדיון ול ד'איב ברובע ה-15, לא רחוק ממגדל אייפל. אצטדיון שהפך למכלאה אנושית בתת תנאים. 13,152 יהודים נאספו ורוכזו במתחם, נשלחו למחנה דראנסי ולאחר מכן לאושוויץ. מתוכם שרדו רק 400.

הסיפור הזה נשזר אצלי גם עם זיכרון בית האבות שברחוב גרוסה המבורגר שהוסב לבית מעצר על-ידי הגסטאפו. נזכרתי שוב באשה מהפסל של לאמרט.

תמרורי רחוב

תמרורי רחוב – רשת הזיכרון של רנטה סטי ופרידר שנוק

מספרים שבחודש יוני 1993 התקבלו מספר שיחות טלפון במשטרת רובע שוננברג (Schöneberg) בברלין שטענו ששלטים אנטישמיים נתלים כרגע על עמודי תאורה בכיכר באיירישר (Bayerischer Platz). שוטרים שהגיעו למקום גילו את האמנית רנטה סטי (Renata Stih) ואת היסטוריון האמנות פרידר שנוק (Frieder Schnock) תולים לוחות על עמודי תאורה. יחד היו אמורים כל שמונים הלוחות ליצור רשת זיכרון ליהודים שגורשו מברלין. אמנות או לא אמנות, הוחלט שמעשה זה עובר את גבולות הטעם הטוב ושבעה עשר שלטים שכבר ניתלו הוחרמו על-ידי המשטרה. בהמשך אושרה תלייתם של שמונים הלוחות על עמודי תאורה והם מפוזרים ברחבי הרובע.

אירוע זה של תליית "תמרורי הרחוב" היה שיאו של תהליך ארוך-שנים, במסגרתו חקרו ברלינאים תושבי השכונה הבווארית בשוננברג (Bayerisches Viertel) את עברה של השכונה, שנקראה בעבר "שוויץ היהודית". עד מלחמת העולם השנייה התגוררו בשכונה כ- 16,000 יהודים, רובם בעלי מקצועות חופשיים (רופאים, עורכי-דין, מוזיקאים ושחקנים) שהיו ראשונים להיפגע מההגבלות הרבות שפירסמו הנאצים כבר בשנים הראשונות לעלייתם לשלטון (1933-1935). 

אחרי שקראתי את ההסבר שבכיכר באיירישר, הרי שאיתור השלטים הפך למעין משחק: מסתכלת על האיור ומנסה לנחש מהו האיסור שקשור לאיור.

תווי נגינה – יהודים יגורשו ממקהלות (16.8. 1933).
חוגת טלפון – קווי טלפון של בתים יהודיים ינותקו (29.7.1940). שימוש בטלפון ציבורי – אסור (21.12.1941).

לטעמי, זה כל היופי בדרך זיכרון ייחודית זו. האיורים מושכים את העין, מסקרנים ומעוררים רצון לשאול, לברר, לדעת אצל ילדים ואצל מבוגרים גם יחד. באמצעות ההסבר והבירור נוצר חיבור בין העבר לבין ההווה.

חתול – אסור ליהודים להחזיק חיות מחמד (15.2.1942).
כובע – אפשר לפטר עובדים יהודיים בכירים ללא התראה וללא פיצויים (12.11.1938).

שוב הפכתי ללומדת פעילה, סקרנית, מעורבת ומחברת את העבר עם ההווה. דרך הסמלים הויזואליים והסיפור שמאחוריהם עבר מסר – לזכור ולא לשכוח. לא עוד.

תמרור זכרון

רשת זיכרון זו, כפי שכינו אותה יוצריה, כתובה גרמנית. לשמחתי היה איתי דובר גרמנית צמוד שתרגם בשמחה. היא מכוונת אל תושבי הרובע בפרט ואל תושבי ברלין בכלל שמסתובבים ברחובות, קוראים את תמרורי הרחוב הללו וזוכרים.

פרויקט חינוכי. אמץ יהודי

פרויקט חינוכי  ("אמץ יהודי/ה")

בחצר בית ספר ברובע היהודי הבחנתי בקיר מקושקש. שמות ותאריכים.

בירור קצר העלה שבבית הספר מתקיים פרויקט חינוכי בו 'מאמצים' התלמידים יהודי שחי בעבר ברובע, גורש ונספה במחנות ההשמדה. במסגרת פרויקט האימוץ בודק התלמיד את ההיסטוריה של אותו אדם, לומד כמה שניתן על בני משפחתו ומשלים אם צריך גם מדמיונו. הם כותבים ומציירים את המידע שאספו ואת תחושותיהם. אחר כך מציגים את הסיפור של אותו אדם בפני חברי כיתתו וזוכה לרשום את פרטיו על אבן בקיר ההנצחה שבחצר בית הספר.

פרויקט חינוכי זה הוא האנשה של השואה: יציאה מתוך המספרים אל עבר סיפורים אישיים של הקורבנות. הילדים מתחברים אל העבר באופן אקטיבי יותר, חיבור שמונע מסקרנות ועניין. חיבור אישי בלתי אמצעי אל העבר.

* * *

קריאה נוספת על חוויותיי מברלין:

רציף 17, תחנת גרונוולד. ברלין
אשה ברחוב גרוסה המבורגר, ברלין