.

"It is impossible not to love someone who makes toast for you.
Once the warm salty butter has hit your tongue, you are smitten.
Putty in their hands."*

נייג'ל סלייטר הוא אחד הטבחים וסופרי הבישול האהובים ביותר בבריטניה.

סלייטר, כתב האוכל המוביל של "The Observer", החל לכתוב על ילדותו בסדרת כתבות במגזין. "Toast התחיל כסיפור קצר," מספר סלייטר. "הוא התחיל כסיפור על האוכל עליו גדלתי. אבל ככל שכתבתי, הבנתי שהאוכל מחובר למה שעשיתי בזמנו, ולמצבי הנפשי. כל מה שקרה לא היה קשור רק לחבילת ממתקים או לפאי או לקינוח, אז כתבתי גם את זה. ואז העורך שלי הסתכל על זה ואמר, 'אתה יודע מה, זה ספר'."

קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של נייג'ל סלייטר – "Toast, the story of a boy’s hunger".
הספר מחולק לפרקים קצרים עם כותרת, ממש כפי שהופיע כסדרה במגזין. נייג'ל הבוגר מספר אנקדוטות, אירועים וסיפורים קצרים בזמן אמת, כאילו הם מתרחשים כאן ועכשיו וכך מאפשר לי לראות את העולם דרך עיניו של הילד נייג'ל.

כשם שאצל חלקנו, זכרונות מקושרים לריח מסוים, למוזיקה מסוימת או לנופים, אצל נייג'ל הזיכרון תמיד אכיל, תמיד קשור לאוכל.

ילדותו של סלייטר רחוקה מלהיות מושלמת. הספר כולל חוויות לא נעימות, צער, בדידות, שאלות בנוגע למיניות, יהירות וגאווה בין-מעמדית ועוד.

סלייטר מכניס את הקוראים אל תוך חייו של נייג'ל הילד בוולברהמפטון. לזמן שבילה עם אמו שהעריץ, אבל שלא ידעה לבשל, למותה של האם ממחלת אסטמה קשה, להגעתה של האם החורגת שידעה לבשל אבל הוא הרגיש כלפיה טינה ורתיעה, ליחסים עם אבא שלו, שלא יכול היה או לא רצה לראות את הפוטנציאל שבבנו הצעיר (אך המעט מוזר) ועד לבריחה ללונדון, שבה מימש את אהבתו לאוכל ולכתיבה.

שלא כמו ילד רגיל, נייג'ל מתחבא מתחת לשמיכה במיטתו בלילה, קורא בשקיקה ספרי בישול כאילו היו ספרות פורנו. הוא נהנה להסתובב בחנות המכולת השכונתית וחולם בהקיץ שהוא המוכר והבעלים של חומרי גלם נפלאים הנדרשים להכנת ארוחות גורמה. הספר מתובל בזיכרונות הקשורים לאוכל, לטעמים, למרקמים ולצבעים. אי אפשר שלא לקלוט את התשוקה והלהט של סלייטר, כבר מגיל צעיר לכל הנוגע לאוכל. לכל אוכל, גם לסתמי ולזוועתי ביותר, כמיטב המסורת הקולינרית הבריטית.

אחרי שקראתי את הספר, חשבתי על זיכרונות אוכל משלי. זיכרונות מאוכל.
הראשון שעלה לי היה זיכרון שהייתי מכתירה כ"החיים בשחור ולבן". בגן חובה כל הילדים והילדות קיבלו לארוחת עשר פרוסת לחם מרוחה בשוקולד "השחר". כולם חיכו לארוחת עשר, חוץ ממני. אני סירבתי בעקשנות לאכול. אמי זומנה לשיחת נזיפה ונדרשה להביא לגננת מרגרינה כדי שהסוררת תאכל משהו. וכך, יום יום. כולם היו אוכלים פרוסת לחם מרוחה שוקולד "השחר" ואני – פרוסת לחם מרוחה במרגרינה. עד היום, שנים רבות לאחר מכן, אני סולדת מממרחי שוקולד למיניהם.

בימים אלו מוצג בבתי הקולנוע העיבוד הקולנועי של הספר – "המטבח של סלייטר" ("Toast").

"לא היססתי כלל לגבי הרעיון ש- "Toast"  יהפוך לסרט." מספר נייג'ל סלייטר, "למעשה, ברגע שזה הוצע, חשבתי, 'איך אני לא חשבתי על זה?' כי זה לא עלה בדעתי כשכתבתי את זה שזה יהפוך אי פעם לסרט. ברגע שמישהו אמר לי 'זה יהיה סרט טוב." חשבתי, 'ברור'."

"המטבח של סלייטר" הוא סרט מרגש, אופטימי, שכולל קטעים עצובים אך גם מלאי הומור. עיצוב התפאורה הצבעונית, עיצוב המזון ועיצוב התלבושות לשחקנים כולם תרמו רבות לתחושת קלילות של הסרט גם כאשר תוארו בו אירועים קשים לנייג'ל, כמו מותה של אמו ממחלת אסטמה קשה. הסרט מוצלח גם בשל משחקם של הלנה בונהאם קרטר וקן סטוט וכן שני הילדים שמגלמים את נייג'ל – אוסקר קנדי ופרדי היימור. בונהאם-קרטר משחקת את גב' פוטר – עוזרת בית המונית, פשוטה ו… נשואה. גב' פוטר כובשת את ליבו של אביו של נייג'ל (קן סטוט) בבישוליה הנהדרים. נייג'ל, שמעוניין לעשות הכל כדי לסלק אותה מביתם, לומד לבשל ומתחילה ביניהם תחרות. לימודי הבישול מובילים את נייג'ל לגלות עוד דברים על עצמו ולבסוף – להגיע ללונדון בה מימש את אהבתו לבישול ולכתיבה.

מומלץ – לשעה וחצי של הנאה ואופטימיות, שבסיומה יוצאים על חיוך על השפתיים ו… רעב נוראי. ראו הוזהרתם!
ואי אפשר שלא לחשוב על כך שאולי נייג'ל סלייטר הוא ה-בילי אליוט של עולם הקולינריה. 

* * *

* ציטוט מתוך הספר "Toast", עמ' 1.

* * *

"המטבח של סלייטר"  – "TOAST", במאית: אס.ג'י. קלארקסון, תסריט: לי האל, צילום: באלאז בוליגו, 96 דקות