בוקר טוב

בוקר טוב. שבע שלושים וחמש. הולכת ממתחם התחנה אל עבר שדרות ירושלים. יפו
חולפת על פני קבוצת צעירות ישראליות שמתארגנת לעילה לאוטובוס. טיול מאורגן?

רחוב בת עמי. 'כינוי לשבט יהודה, שירושלים היא ציון, היתה נחלתו', כך כתוב על השלט הכחול הקטן.
פכפוך המים במזרקה שובה את ליבי. מתיישבת בבית קפה

כלבים משוטטים עם בעליהם חולפים על פניי. זבוב היפראקטיבי מציק

מזמינה אגס בנדיקט בשביל הנשמה ואמריקנו חזק בשביל להתעורר

שלושה דקלים שמיתמרים אל על בגאווה וביופי

דקלים בשדרות ירושלים

תשומת לבי עוברת להשתקפות ממשקפי השמש שלי, מה שאני לא רואה שקורה בעולם שמאחוריי

השתקפויות

קפה.
עיטור קטיפתי נותר במרחב שבו נע וזע הנוזל בכוס בדרכו לשולחן

קפה של בוקר

יש עוגיה בצד. משאירה אותה לאחר כך

תשומת הלב עוברת לדוגמא הפרחונית במעלה המזלג. אבל לא על הסכין. 'האם הכלים מאותו סט?' מתגנבת מחשבה לא רלבנטית בעליל

סכו"ם

ווש, ווש. רוכבי אופניים חולפים בזה אחר זה. המלחיה והפלפליה אי זוגיות. 'התכוונת א-סימטריות', אני מתקנת את עצמי ומתעכבת על הטעות

אבני הריצוף המרובעות של מדרחוב בת עמי מסודרות קשתות קשתות אל מול השמים הכחולים חסרי העננים
רעש פכפוך המים במזרקה מתגבר מעת לעת על הרעש האורבני וזה עושה רק טוב

סיימתי את הקפה. מהר מדיי

אור אדום בוהק של הרמזור בפינת שדרות ירושלים. רחוב אילת צץ לו פתאום בשדה הראייה ואני מגלה שתיאטרון גשר מציג ממש לידי את ההצגה 5 קילו סוכר.

'סכריני מדי' אני חושבת ומתמקדת בפועל זבל שחוצה את המדרחוב לאיטו, דוחף את מתקן האיסוף שבמרכזו פח.
רץ רץ במהירות וחוצץ לכמה שניות ביני לבין המנקה ומסתיר.

פוצעת את הביצה העלומה והיא מדממת בצלחת. 'מנות בגוונים חומים לא פוטוגניות', אני מעירה לעצמי אחרי שאני שולחת יד למצלמה. מסתבר שהתמונה מייפה את המציאות.

ביצים

אני טועמת ולאחר כמה נגיסות – מאוכזבת.

'מה ציפית?' אני חוקרת את עצמי,
'מה את מחפשת?'
'האם בכלל תמצאי את זה בתוך האגס בנדיקט?',
'כנראה שלא' אני עונה מבלי להמתין לתשובה של עצמי

מאחוריי רחש מלמול שיחות של זרים. לפעמים אני שומעת משפטים שלמים, מנותקים מהקשרם. מנסה להשלים פערים. העיקר לא לחשוב על הדיאלוג המוזר שהתנהל קודם ביני לבין עצמי.

פועל הזבל אסף את הלכלוך שצילמתי קודם. צילמתי? לא צילמתי? לרגע לא זוכרת. זה משנה?
המרחב הנקי נראה פתאום מחולל וטמא.

סיימתי את הקפה. נגסתי בעוגייה הקטנה. פריכה ומתקתקה. מרככת קמעה את תחושת האכזבה.
חשבון, ואני בדרכי לפגישה ראשונה ביום חם ולח.

* * *

Leave a reply:

Your email address will not be published.

Site Footer

Sliding Sidebar

על אודותיי

על אודותיי

אני כותבת וקוראת, עורכת ומצלמת. ללא גלוטן וחלב. אוהדת מירוצי אופני כביש וכדורגל. באתר זה, במרחב שהוא רק שלי, אני משתפת מחשבות, רעיונות, מעשים, תחומי עניין, אנרגיות חיוביות, השראה. לפעמים, אני חיה בסרט בו ליהקתי את מורגן פרימן לתפקיד מספר כל-יודע. השנה, תשע"ח, אני סטודנטית שנה שנייה בתכנית הבינתחומית באמנויות לקראת תואר שני (שני) מאוניברסיטת תל אביב. סיימתי בהצטיינות לימודי מאסטר בפקולטה למשפטים. כיום, עצמאית, בעלת עסק לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית ועורכת דין פעילה

ציטוט

"בעומק לבי איני מאמין שנחוץ לאדם איזה כשרון מיוחד כדי להתרומם מהאדמה ולרחף באוויר.
אתה עוצם את עיניך; פורש את זרועותיך; נותן לעצמך להתפוגג.
ואז, לאט-לאט, אתה מתנתק מהאדמה ומתרומם. ככה."
[פול אוסטר / "מר ורטיגו"]

אני גם כאן:

מירה-בל גזית © 2017 כל הזכויות שמורות