אשה ברחוב גרוסה המבורגר, ברלין

אנדרטה. רחוב גרוסה המבורגר. ברלין

סתיו ברובע היהודי בברלין, ברלין של זהב.

רחוב גרוסֶה המבורגר (Grosse Hamburger Strasse) בשכונת המיטֶה (Mitte) הוא אחד הרחובות המעניינים שברובע. רחוב קצר עם הרבה מה לראות.

עד שנות מלחמת העולם השנייה היה זה אחד הרחובות הראשיים והשוקקים של הרובע היהודי.

במהלך מלחמת העולם השנייה תפס הגסטאפו חזקה על בית האבות שברחוב גרוסה המבורגר והפך אותו לבית מעצר. בבית מעצר זה הוחזקו יהודי ברלין בתת-תנאים לפני שגורשו ברכבות, דרך תחנת גרונוולד, אל מותם במחנות טרזין ואושוויץ.

ליד בית האבות שכן בית קברות יהודי, העתיק ביותר בברלין (1672-1827), שהכיל 2,767 קברים וביניהם גם קברו של הפילוסוף מנדלסון. אותו משה מנדלסון שבנערותו נכנס לברלין דרך שער רוזנטלר, שער שהיה מיועד לבהמות וליהודים. לשומר שתחקר אותו למטרת הגעתו לעיר הגדולה הוא ענה: "כדי לקנות בינה ודעת", השכלה רחבה לא יהודית. והשאר – היסטוריה.

כשהתעורר הצורך, בשנת 1943, למגן מבנים מפני התקפות אוויריות, החליט הגסטאפו להשתמש במשאב זמין, זול ונגיש: המצבות שבבית הקברות. כך נעקרו ממקומן מצבות תוך כדי חילול בית הקברות. באפריל 1945 כרו בשטח בית הקברות קבר אחים גדול לכ- 3,000 חיילים ואזרחים שנהרגו במהלך המתקפות האווירות של בעלות הברית. ארון מלא מצבות שבורות הוא הסימן היחיד לכך שהיה כאן פעם בית קברות.

בכניסה לבית הקברות, במקום שבו עמד בעבר בית האבות, הוצב בשנת 1985 פסל לזכרם של יהודי ברלין שגורשו מנקודה זו אל מותם במחנות ההשמדה.

אנדרטה. רחוב גרוסה המבורגר. ברלין

הפסל ויל לאמרט (Will Lammert) שיצר את פסל הזיכרון הזה ממש לפני פטירתו בשנת 1957, היה גרמני נוצרי נשוי ליהודיה שנמלט מגרמניה לברית המועצות לאחר שנדרש לחקירה על-ידי הגסטאפו באשמת בגידה חמורה במולדת.

הפסל מייצג עשרה יהודים בדרך אל מותם. בראיון שנערך עם הפסל, הסביר לאמרט כי פיסל את האנשים דומים זה לזה, כדי להראות למתבוננים בפסל את נקודת המבט הנאצית על היהודים. קבוצה של יהודים דומים זה לזה, מקוטלגים ונרדפים בשל השתייכותם לקבוצה 'יהודים' ולא בשל היותם אינדיבידואליים (ייתכן שראיה זו נובעת מההיסטוריה הפרטית שלו). עוד הסביר לאמרט שצבע הברונזה הכהה בו בחר לפסל מסמל את החיים הקשים של יהודי ברלין בתקופת שלטונו של היטלר.

עשרה יהודים.

הראש ישר צעק "מניין", אבל יש בקבוצה נשים ולמיטב ידיעתי, על-פי ההלכה נשים אינן יכולות להצטרף למניין גברים מטעמי צניעות וכבוד הציבור (טעמים שאינם מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר שלי, אבל זה לא לדיון הנוכחי).

עשרה יהודים דומים זה לזה בדבוקה אחת? לא בדיוק.

אנדרטה. רחוב גרוסה המבורגר. ברלין

במשך כמה דקות לא יכולתי להסיר את מבטי מדמות אשה בצד ימין של הפסל, כורעת ברך ומביטה הצידה, אל החלל שמחוץ לקבוצה.

מבודדת מיתר חברי הקבוצה. שייכת לא שייכת.

ישיבתי מולה על גדר קטנה ודמיינתי, ככל שיכולתי, את החוויה.

נתתי לרגש להוליך אותי.

היה לה מבט תוהה, שואל. קראתי בפניה תמיהה, ייאוש, אולי כאב. מה גרם לרגשות אלה? ההפרדה מילדיה? מבן זוגה? מהוריה?

או אולי היא מביעה רגשות מעורבים, כי מצאה פרצה, דרך לברוח לפני שתיאלץ לעלות על הרכבת יחד עם כולם? אולי היא מפחדת לקום ולברוח, מחשש לגורלה ולגורל יתר חברי הקבוצה במקרה שתיתפס?

והשכל ממשיך ושואל: האם ידעה מהו יעד הנסיעה? האם חשבה שמדובר במשהו זמני? מחנה עבודה? האם כבר ידעה שלא תחזור אל יקיריה? אולי גם הם יעלו על הרכבת עוד מעט? ואולי היא עדיין מקווה שהכל זה חלק מחלום בלהות, סיוט שהיא תתעורר ממנו לחיים הרגילים, כאילו כלום לא קרה?

תוך כדי שאני מעלה את הדברים על הכתב אני תוהה מה הוביל אותי להזדהות דווקא עם דמות אשה זו והאם יש לנו יסודות משותפים. אני מניחה שכן. אם אסתכן בלהיות פסיכולוגית בגרוש, הרי שיש משמעות לכך ששמתי לב לאותה אישה ויש משמעות לפירוש שנתתי לחוויה שעברה.

אבל בואו נמשיך, ברלין מחכה.

* * *

קריאה נוספת על חוויותיי מברלין:

ברלין. זיכרון סמוי/גלוי לעין
רציף 17, תחנת גרונוולד. ברלין